hadas

הבחירה והאחריות אנו עומדים סמוך ונראה ליום הדין, ראש השנה הבא עלינו לטובה. כל יהודי עורך חשבון נפשו, מתכונן להמליך את הקב”ה ומתפלל ומייחל לשנה טובה לפרט ולכלל. מרן הרב קוק זצ”ל כותב בספרו ‘אורות התשובה’ (ט”ז, א’1), כך: “אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך […]

אחת התפילות המשמעותיות ביותר של ראש השנה היא ‘אבינו מלכנו’. במידה מסוימת זו תמצית החוויה של ראש השנה. היא מתחילה בחרטה על חטאים, וממשיכה עם בקשות לפרט ולכלל לקראת התחלה חדשה. התפילה הזו היא בגדר ‘הכל כלול’ ומשמעותית ביותר בחוויית תפילת החג. ראוי והגיוני שהתפילה הזו מכוונת אל ה’מלך’.  המלך הוא כל-יכול, ואנחנו מכירים בכך

לכבוד שבת פרשת ניצבים וילך פרשה זו נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. בחודש אלול בה אנו עמלים על חזרה בתשובה. על כן חבויים בה רמזים על דרך התשובה. חודש אלול היא מעין תכנית הבאה לשקם מערכות יחסים בינינו ובין הקב”ה ולכן נוכל ללמוד על כל מערכת יחסים. “וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה

נועה ניסיון ראשון מלל

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים לבית המקדש ובהמשך אנחנו קוראים על דין ביעור מעשרות, כלומר אם אדם השהה מעשרות, הוא חייב בשנה השלישית לבער אותם ולהעבירם ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. ישנו שפע בעולם וכשהשפע מגיע אלינו אנחנו מצווים לתת ממנו הלאה. העולם מלא בשפע של בריאות, שפע של חכמה,

הרב שלומי פולמן, מאמן אישי, יועץ זוגי ומיני ההגדרה של ייאוש לפי הוויקיפדיה היא: “רגש של אובדן תקווה בעניין שחשוב לאדם. בעקבותיו יתכנו תחושות של עצב, אכזבה, או דכאון. הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר חייו של המיואש.” אנו מכירים את רגש הייאוש מאירוע נקודתי שקורה לאדם, או

“בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר” ההגדרה של ייאוש לפי הויקיפדיה היא: “רגש של אובדן תקווה בעניין שחשוב לאדם. בעקבותיו יתכנו תחושות של עצב, אכזבה, או דכאון. הייאוש הוא תחושה של חוסר אפשרות לשנות את המצבים החשובים במציאות שמהווים עיקר חייו של המיואש.” אנו מכירים את רגש הייאוש מאירוע נקודתי שקורה

פרשת כי תבוא “והיה כי תבוא אל הארץ…ולקחת מראשית כל פרי האדמה…” (דברים, כו, א-ב) הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים לבית המקדש ובהמשך אנחנו קוראים על דין ביעור מעשרות, כלומר אם אדם השהה מעשרות, הוא חייב בשנה השלישית לבער אותם ולהעבירם ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. ישנו שפע בעולם וכשהשפע מגיע אלינו אנחנו מצווים לתת ממנו

כי תצא למלחמה על אויביך. אויביך מבפנים? אויביך מבחוץ? כך פותחת פרשתנו. אך אל יאוש! בהמשך היא עוסקת בכל מיני נושאים קלילים יותר. בן סורר ומורה למשל… לפני כמה שנים הייתי בשיעור של הרב דב זינגר על חינוך. הוא אמר שהצבא מקציב רק עשרה אחוזים מכוחותיו למשמר הגבול – וכך בהורות, עשר אחוז. רק עשר

אווירת אלול והימים הנוראים בפתח, וההכנות הרוחניות והגשמיות לראש השנה בתחילתן. אחד מהסימנים הנאכלים בערב ראש השנה הוא הרימון. הרמז באכילת הרימון מובא בסיום מסכת חגיגה (כז.): “אמר ריש לקיש: אין אור [=אש] של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור