הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
פרשת השבוע – פרשת מצורע – באה כהמשך לסוגי נגעי הצרעת שנמנו בפרשה הקודמת, ופותחת בתהליך הריפוי: “וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן”. [ויקרא י”ד, א’-ב’]. התיאור של המצורע כאדם פסיבי, שמובל ומובא ע”י אחרים, מוזכר כבר בשני פסוקים קודמים, שניהם בפרשת תזריע:
“אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים” [י”ג, ב’]
“נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן” [י”ג, ט’].
יחד עם הפסוק שבפרשתנו אלו גם שלושת המקרים היחידים בתנ”ך כולו בהם מצויין על אדם כלשהו שהוא מובא.
לעומת זאת, כאשר התורה מתארת את תהליך סיום ימי נזירותו של הנזיר, היא כותבת: “וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד” [במדבר ו’, י”ג]. ההבדל בין “והובא אל…” המוזכר אצל המצורע לבין “יביא אתו” שאצל הנזיר מודגש, וכנראה הוא המפתח לדרשת חז”ל במדרש במדבר רבה לגבי הנזיר: ” ‘יביא אותו’ – הוא יביא את עצמו, ואין אחרים מביאין אותו”.
המשגיח ר’ ירוחם ממיר עמד על ההבדל בין המצורע לנזיר וציין שמכאן אנו לומדים שהמצורע במהותו הינו בעל אישיות נגררת, אדם מובל ונסחף, ולכן אפילו בתהליך הטהרה מן הצרעת – וכל שכן קודם לכן – הוא מוזכר כמי שאחרים מביאים אותו. לעומתו הנזיר המצליח להתנתק מהנורמה הכללית, ומטיל על עצמו סייגים נוספים ו’נזר’ קדושה יתרה, הריהו אדם עצמאי המביא את עצמו.
זוגיות במהותה הינה עבודה של שניים… כאשר נמצאים יחד, חיים בשיתוף ובתיאום, הרי שכל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, על שלל הרגליו וכוחותיו, אך יחד עם כך מבין שעליו לתת מקום גם לבן הזוג. נתינת המקום בזוגיות בריאה לא נובעת מחוסר ברירה או רחמים, אלא מהערכה כלפי השני ואמון במה שיש לו להציע – גם אם הדברים שונים ממה שחשבתי או הורגלתי. אולם יחד עם האמון והכבוד, צריך להיזהר מביטול ואיבוד האישיות. אדם שמוותר על נקיטת עמדה, לא מייצר חשיבה משותפת כי בן/בת הזוג מן הסתם יחשבו ויפעלו טוב יותר, הופך להיות לא רק נגרר אלא מאבד את אישיותו.
מהתורה אנו לומדים דבר מפתיע על הנגרר והנסחף. היינו חושבים שאדם שכזה קל לחיות במחיצתו, הוא לא מכביד בדרישות ובטענות ו’מיישר קו’ עם רצונותיהם של האחרים. אולם באופן מפתיע דווקא הוא מתגלה כמצורע, מי שחובה להתרחק ממנו ו”בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”! אדם שלא מביא את עצמו לידי ביטוי לא מרוויח מכך, ובסופו של תהליך בן/בת הזוג, החברים והסביבה נוטים שלא לראות אותו כלל והוא נותר מנותק ומרוחק.
לכן התחשבות בזולת ונתינת מקום – בהחלט, אך אובדן עמוד השידרה והאישיות – בשום פנים ואופן לא. דווקא בזמן שכל יהודי קיבל ‘פה סח’, יכולת ביטוי והבעה עצמית, הפכנו לעם עצמאי. ומה שנכון לכלל, יפה גם ליחיד. שבת הגדול שלום!