רוניאל לטנר, מאמן הורים ונוער, מומחה ל ADHD, חבר בלשכת המאמנים בישראל, Roniel12@gmail.com
סוף שבוע. יום שישי הגיע, עוד מעט קט ותלמידי הישיבה התיכונית יפרשו לפנימייה למנוחה לפני שבת. המורים האחרונים אורזים את ציודם לקראת יציאתם מהכיתה. אני – מנהל התיכון בישיבה – עובד על ה”סגירות” האחרונות של סוף השבוע ותכנונים לקראת השבוע הבא.
דפיקה בדלת – מורה למתמטיקה ולצדו תלמיד כעוס ביותר.
המורה מסביר: שני תלמידים – א’ וי’ – רבו, אחד עמד בתור כדי לפתור תרגיל במתמטיקה, השני עקף את התור. התלמיד שעקף את התור עבד לפי כללי המורה, לפיהם זכותו לעקוף מכיוון שעדין לא נרשם אצל המורה. ויכוח בין שני תלמידים, ויכוח בין שני עולמות. אחד עקף, השני דחף, הראשון בכה – “שמחה וששון”.
המתח בין שני העולמות גבוה, אין שיח ודיבור ביניהם כלל.
אני רוצה להגיע הביתה… נתקעתי. צריך לטפל כעת. על פניה המציאות ברורה – האחד דחף את השני. השני קינטר את הראשון.
מאידך, הנה ההזדמנות שלי ללמדם איך לבטא אכזבה. איך לפתור בעיה. איזה סוג אדם הייתי רוצה שיצאו מבית-הספר.
באולם האימון אנו לומדים לשאול שאלות, להבין את עולמו של המתאמן, לזהות דפוסי חשיבה ולעבוד ביחד לקראת תוכנית פעולה.
ברגע זה, השאלה שאני שואל את עצמי היא, כיצד אוכל להתמודד עם המקרה שלפני.
ישנו כאן גם עימות בין שני סגנונות תקשורת שונים. חשוב לסייע לכל אחד להבין את עצמו ואח”כ להבין את זולתו. ניתן להעזר במודלים אימוניים רבים. “שליטה בכעסים”, “גישות במשא-ומתן”, “מתקיעות לצמיחה” ועוד.
א’ – זה שהטריד וחטף – נכנס אלי לחדר בחרדה גדולה. לא מוכן לדבר. אני שואל והוא בוכה. הנחתי לפניו דף נייר ועט, או אז החלה כתיבתו לנבוע בלי הפסק.
אני שואל הוא כותב. לאחר מספר רב של שאלות בע”פ ותשובות בכתב, אמרתי לו שהחל מרגע זה הוא מדבר ולא כותב. התלמיד הניד בראשו לשלילה. אמרתי לו: “ידידי, אני קובע כאן ואתה מדבר”. ואכן – הגענו סוף סוף לשלב הדיבורים, יחד עם הבכי שהמשיך.
לאחר ששמעתי את עדותם של שני התלמידים תהיתי כיצד עלי לטפל במקרה. רעיון ניצנץ במוחי: אני אוהב ראשי תיבות. שמותיהם של התלמידים נפתחים באותיות אלף ויוד. החלטתי לפתוח תוכנית חדשה בשם תוכנית “אלף-יוד”. אם תרצו – ארץ ישראל, אם תרצו – ראשי התיבות של שמם ואם תרצו – הם יצעקו “אי” כשיצטרכו לבצע את התוכנית.
“אדונים אלף ויוד” – פניתי אליהם, “עליכם לבנות עכשיו תוכנית משותפת”.
“מה? רק לא זה!” הייתה תגובתם הספונטאנית והמשותפת.
“רבותי”, פסקתי, “אתם לא נשאלים, אתם מקבלים הוראה ממני. עליכם לעבוד ביחד ולהכין תוכנית משותפת לצורך יצירת מצב הידברות”.
רציתי ליצור שיתוף-פעולה ביניהם, ליצור מצב שכל אחד יראה את היתרונות של השני. גם כשכועס יראה את הערך של השני כבן-אדם.
השעות נקפו, שבת מתקרבת ולפתע הטלפון הסלולרי שלי מצלצל. על הקו י’: “בבקשה, תן לי כל דבר שלא יהיה, רק לא לעבוד עם א’. בבקשה, זה פשוט קשה ונורא בשבילי”.
תוך כדי שטיפת הכלים שמעתי את דבריו ואמרתי שאני מודה לו על שיחת הטלפון.
“מדוע?”, שאל.
עניתי שהוא שיכנע אותי עוד יותר בצדקת ה”תוכנית”, וכי עכשיו אני ממש שמח על הרעיון.
עברו מספר ימים. תארו לעצמכם את שני “הכוכבים” מגיעים אלי למשרד: מבטם מושפל מעט, אך על פניהם נסוכה נהרה מסוימת. הם הציגו לי את התוכנית שבנו יחד לחיזוק ההידברות . כן, התוכנית הייתה נחמדה ואפשר יהיה להיעזר בה, אך חשובה ממנה, כמובן, הייתה העובדה שהם בנו אותה ביחד. שניהם ציינו בפני שהקשר ביניהם השתפר.
השאלה שנשאלת היא מה למדנו מהמהלך, מה התחדש לנו ? שאלה נוספת היא לנו כהורים. כאשר אנו מתרגזים. איזה ערך שלנו, איננו מתיישם. איזה מימד חדש נוכל להכניס לחיינו, אם נדע לפתור קונפליקט בצורה אחרת. איך יוצרים מציאות של אחריות משותפת, שאנו ההורים והילדים ביחד.!
אנו כמחנכים, מאמנים ומורים נתקלים מדי יום במצבים דומים, מצבים שבהם אנו שואלים את עצמנו כיצד עלינו להגיב. האם להעניש, להבליג, כיצד להעניש, למה לצפות, מה נכון ומה אינו נכון? האם נוכל לנצל את ההזדמנויות השונות העומדות בפנינו כמנוף להצלחה של האדם העומד מולנו.
כל חיינו אנו עומדים בפני החלטות ודילמות והדבר החשוב ביותר הוא שנשאל את עצמנו, מה חשוב עכשיו.
בעזרת השם, אנו מקווים שנצליח לנצל את ההזדמנויות שנוצרו לנו בחיים , כמנוף ליצירת שינוי והתקדמות.
אני מאמין ש”אלף” ו”יוד” בהחלט עשו זאת .
רוניאל