הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
“אנחנו אוהבים, אז למה אנחנו רבים?”. להמנע ממריבות זוהי אומנות מיוחדת, שצריכה לימוד. חשובה לא פחות היא הידיעה כיצד לעצור מריבה, וחשובה לא פחות היא היכולת להתפייס ולהמשיך קדימה ולמעלה. לא נוכל לנגוע בכל המכלול, אבל נשתדל להאיר נקודה אחת כהתחלה:
המריבה הראשונה בתנ”ך היא בין קין להבל, ויש לה סוף טרגי. אולם באופן מפתיע הסיבה למריבה לא מפורשת בתורה. כאילו רומזת לנו התורה, שאין זה משנה באמת מה הסיבה, אלא כיצד נגיב. כשהקב”ה פונה לקין, עוד קודם למעשהו – אבל כנראה כשרגשותיו של קין שיובילו למעשה כבר מופיעים – נאמר: “לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ”. החידושי הרי”ם מקשה מה השאלה, הרי מפורש הטעם בפסוקים הקודמים: “וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֪וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע ה’ אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו”? וביאר שהקב”ה אמר לו, אמנם מנחת הבל התקבלה, ומנחתך לא התקבלה, אבל בדוק היטב: האם חרה לך כי לא התקבלה מנחתך, או שמה שהפריע לך זו הקנאה שמנחת הבל התקבלה… הנקודה שמעורר חידושי הרי”ם היא שלא תמיד הסיבות שנראות לנו למריבה הן האמיתיות, ופעמים שמתחת לפני השטח נמצאות סיבות שונות לחלוטין. קשה מאוד לאדם לנתח את עצמו ולחשוף את עומק כוונותיו, אבל עליו לחיות בידיעה שהמשקל שהוא מייחס לנימוקיו לוויכוח לא תמיד מדוייקים.
דבר דומה נמצא גם בדברי הקב”ה לאברהם, לאחר דרישת שרה לגרש את הגר וישמעאל: “כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֪יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ”. ודייקו המפרשים שלא נאמר כאן “שמע לקולה” שעיניינו ציות לשרה לגודל אישיותה, אלא “שמע בקולה” – לתוכן של דבריה. וממש כך גם בכל וויכוח. אם נדע להקשיב לא ל”מי אמר” אלא ל”מה נאמר”, הרי שהוויכוח לא יגלוש למריבה בעלת פסים אישיים, ויהיה קל יותר לקבל, וגם אם לא אשתכנע מהתוכן, הדרך לפיוס והשלמה תהיה קצרה ופשוטה יותר. אז די למריבות, ובהצלחה בוויכוח העינייני, המברר ומקדם J