ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיסי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
פרשת “וילך” מתארת את הסתלקותו של משה. היה זה אדם שמזוהה כנביא כמנהיג, כשופט, כסנגורו הנאמן של עם ישראל ועוד אין ספור טייטלים הראויים לאיש “…אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים”.
בעולם המודרני יש מחיר נפשי ופיסי לאנשים שעובדים מסביב לשעון. אתה יכול להיות מאוד פרודקטיבי אבל הגוף הוא רק גוף, וללא תחזוק נפשי וגופני נכון, הגוף פשוט יקרוס. לתורה אמירה אחרת בנוגע למשה רבינו שללא ספק היה איש עסוק בעניינים ארציים באלפי מונים יחסית לאדם ממוצע בימינו. התורה אומרת: “וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה”. והרי התורה נתנה לבני אדם ולא למלאכים…אז מה הפשט? וכשאני אומר פשט, אני מתכוון למה אנחנו אמורים ללמוד מזה לחיינו אנו?
כותב הרש”ר הירש על הפסוק דבר נפלא: “למרות מאה ועשרים שנותיו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו, אולם היתה זו מתנה מיוחדת של חסדי ה’ שזכה בה לעת פעילותו. אך פעילות זאת הגיע לסיומה. ולפיכך, מכאן ואילך היה צריך לצפות לאותה חולשה טבעית המתאימה לגילו…”. יש כאן מהפכה לגישה האומרת “לך לנוח על מנת שיהיה לך כוח”, או לחלופין “תוריד עומס על מנת שתוכל לזכות בכוח”. ע”פ הדברים הנ”ל כל עוד לאדם משימות, בהכרח שיהיה לו גם את הכוח לעשות.
ובכל זאת, רואים אנשים מלאים בעשייה ואי אפשר לומר עליהם שלא “כהה עינם ונסה ליחם” בלשון המעטה. מורי ורבי, הרב אלישע ושליצקי זצ”ל, דן בסוגיה הזאת לא מעט והכריע: “יש משימות יש כוח!” אבל רק עם צרוף מידת הענווה.
ככל שהמשימה נעשית מתוך שליחות אמיתית, שמחה ואמונה בנותן השליחות הרי שאותה מתנה שנתנה לאיש “…העָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” תעבור בירושה גם לאנשים העסוקים מלאי האמונה בבוראם גם היום. שנזכה!!
שתהיה שבת שלום ומבורכת ושנת עשייה לשם שמיים, אמן!
יישר כוח ר’ ניסים.
אולי יש לחלק בין הכוח ביום אחד לבין הכוח לאורך תקופות ושנים.
ביום אחד לא תמיד מוסיף משימות יוסיף יותר כוח, לפעמים באמת צריך לנוח כדי שיהיה כוח.
אך לאורך ימים ותקופות ברור שהדבר לא תלוי בכוח הפיזי ולכן רק משמעות (משימות) נותנת עוד כוח ולא המנוחה.