הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
בפרשת בלק ישנם שני פסוקים החוזרים על עצמם באופן כמעט זהה [בפרק כ”ד, פסוקים ג’-ד’, ט”ו-ט”ז. אני משאיר לסקרנים לחפש את ההבדל ומשמעותו]. בראשון מבניהם יש מעין הצגה והכרזה של בלעם על זהותו: “נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן”. החלק הראשון מציין את זהותו המשפחתית, אך הוא מופיע באופן חריג. לא בלעם בן בעור כפי שהוא מוזכר בשאר המקומות, אלא ‘בלעם בנו בעור’. אילולי היינו מכירים את בלעם משאר המקומות, היינו טועים לחשוב שבעור הוא הבן ולא האב!
באופן מפתיע, ציון דומה נמצא בדברי בלעם גם לגבי בלק: “ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר” (כ”ג, י”ח), משמע שציפור הוא בנו, בעוד שהפרשה פותחת עם התיאור של “בלק בן ציפור”!
במדרש תנחומא (בלק, סימן כא) מובאת אבחנה מעניינת לגבי בלעם ובלק: “קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור”, שניהם היו מנה בן פרס [=גדולים בני קטנים], שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם: “נאם בלעם בנו בעור” “. גם בתלמוד הבבלי (סנהדרין קה.) משמע שבלק ובלעם באמת היו גדולים מאבותיהם ביכולות הכישוף שלהם. אולם במדרש משמע ש”היו עושים עצמן גדולים מאבותיהם”. מלבד עצם הבירור מי גדול ממי, צריך להבין למה בכלל מתייחסת לכך התורה, ומה איכפת לנו אם בלעם היה מוכשר יותר מבעור אביו או להפך?
כאשר אדם מגיע להשגים טובים יותר משל הוריו, ביכולתו להתייחס לכך בשני אופנים. הוא יכול לתלות את הצלחתו והשגיו בהוריו, בבסיס אותו העניקו לו ובדרך חינוכו. אולם הוא יכול גם לפעול כבלעם: להתנכר למה שקיבל, ולהבליט רק את עובדת היותו שונה ומוצלח יותר מהוריו. חוסר היכולת להכיר טובה נובע מגאוה והרצון להתכחש לכך שלא כל ההצלחה תלויה בי. דמותו של בלעם חושפת בפנינו את התכונה שגילו חז”ל: “כל הכופר בטובתו של חברו, סופו שכופר בטובתו של מקום”. הצורך לתלות את כל הצלחתי בעצמי מוביל לקושי להודות שאני תלוי בקב”ה. משם קצרה הדרך לנסות לפעול נגד רצון ה’, גם למי שנמצא במדרגת ‘ויודע דעת עליון’.
הציווי האלוקי על כיבוד הורים, מכשיר אותנו להודות על מה שקיבלנו. האמירה האלוקית “לא טוב היות האדם לבדו” מחדדת שהתחושה שאני יכול הכל לבד ואין לי צורך בשותף/ה לדרך, מלבד היותה לא נכונה גם עלולה להוביל לכפירה. זוגיות נכונה, היא ההמשך הישיר של כיבוד הורים [ולכן כשאישה מתחתנת היא נפטרת מחיוב הכיבוד כיוון שמצווה זו מושלמת בעצם חיי הנישואין], והתנאי להצלחתה היא התמלאות בענווה אמיתית. לכן ברור למה מדגישים חז”ל שבלעם לא היה נשוי. ב”ה נזכה להיות מתלמידי אברהם אבינו, לזכות לכבד את ההורים ולבנות בתים מאושרים!