הרב עומר שפס, יועץ זוגי ורב משיב במכון פוע”ה
השבת נפגוש בפרשת קדושים מצווה מיוחדת ומרכזית ביותר – “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט, י”ח). על מצווה זו אומר רבי עקיבא – “זה כלל גדול בתורה” (תורת כהנים, מובא ברש”י כאן).
רבים מהמפרשים עמלו לברר, מעבר לגדרים המעשיים של מצווה זו, מדוע המצווה נחשבת ‘כלל גדול’. מרן הרב קוק (פנקס י”ג, פסקה פ”ו) מסביר שציווי זה הוא בעצם ציווי שורשי לאדם שלא להשתקע בפרטיותו ובאגואיזם של עצמו, אלא לעמול להבין שחוץ מעולמו – יש עוד דברים חשובים ומשמעותיים… כשאדם יוצא מעצמו ומתבונן סביבו, אז חוץ מאהבת חברו, הוא גם נפתח ונותן מקום למציאות אמונית ויוכל להשיג ולהכיר את בוראו.
לעניין המסגרת המשפחתית-זוגית נראה לומר שבאמת אחד מהדברים המקשים על התפתחות טובה של הקשר הזוגי הוא שהאדם ‘רואה’ את עצמו – את צרכיו, את רגשותיו וכו’, ולא כ”כ ‘רואה’ את בן הזוג. אם רוצים לפתח קשר, אכפתיות ואהבה – ראשית כל צריך להתרגל לתת מקום ולהבחין במציאות של השני.
יש אמירות המיוחסות לאר”י או לתלמידו ר”ח ויטאל, שעיקר התקיימות מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’ מתממשת בקשר שבין איש לאשתו.
עסקנו בעבר בכמה דרכים לאהבה, וב’שפות’ האהבה הידועות של גרי צ’פמן. הפעם נזכיר בקצרה כמה גורמים המחלישים את האהבה, שאם נקפיד שלא ליפול בהם – תוכל ממילא האהבה להתחזק (הדברים מבוססים על דברי מורי הרב משה ברלינר הי”ו).
גורם ראשון הוא ‘אדישות’. אין להתייחס למערכת הזוגית כ’ברורה מאליה’. האהבה גדלה דווקא כאשר מרגישים שבן הזוג מתייחס בדרך ייחודית ואכפתית, ויש הערכה והכרה הדדית כלפי מה שתורם כל אחד לקשר.
גורם שני הוא שימוש ב’כוח’. אהבה צומחת ומתפתחת באווירה של כבוד הדדי ולא במסגרת של ‘כפייה’ כזו או אחרת. אם אחד מנסה להכריח את רעהו להשתנות ולהתנהג בדרך מסוימת שלא מתאימה לו – האהבה נפגמת ועשויה להיהרס.
גורם שלישי הוא ‘שיפוטיות’. כשבן הזוג ‘שופט’ את השני הוא שם עצמו בעמדה מנוכרת כלפיו. הוא מפריד עצמו ממנו ואף שם עצמו במקום ‘גבוה’ יותר שממרומיו הוא מבקר ושופט. ודאי שקשה מאד לפתח אהבה במצב זה. מהות האהבה היא חיבור, קירבה ואמון, והשיפוטיות יוצרת את ההיפך מזה.
בע”ה מתוך תשומת הלב לעולמו של האחר, ומתוך הערכה, כבוד הדדי ועין טובה – ירבו בבתי ישראל אהבה, אחווה, שלום ורעות.