חגית זלצר- מנחה ויועצת הורות/ זוגיות/ מודעות בגישת שפר
ספר ויקרא עוסק בהקרבת קורבנות. קרבן מלשון קרבה/ להתקרב/ קרוב. המטרה של הקרבן זה להתקרב לקב”ה וכך הקרבה מושגת – על ידי נתינה. בתקופת יציאת מצרים, בני ישראל היו בצד ‘המקבל’. נעשו להם ניסים, החל מעשרת המכות, קריעת ים סוף, קיום מעל הטבע במדבר, וכמובן מעמד הר סיני. כך נבנה הקשר שלהם עם ריבונו של עולם.
עם הקמת המשכן ותחילת עבודת הקרבנות עם ישראל נכנס לתהליך של חיבור ושייכות שמתאפיינת בעשייה אקטיבית – נתינה. השלב החדש מקרב ומחבר. וככל שנותנים, נוצר יותר קרבה ושייכות. כי קשר ושייכות לא יכול להתקיים רק על בסיס מה שמקבלים, אלא גם על מה שנותנים, לפעמים אפילו מקריבים.
אפשר ללמוד מזה על מערכות יחסים בכלל. בין הורים לילדים, וגם בזוגיות. במערכות יחסים מקריבים. הורים מקריבים נוחות כדי לגדל ילדים. בזוגיות מקריבים עצמאות כי (ב”ה!) יש עוד מישהו בתמונה. השאלה – האם זה נותן תחושת קירבה או קרבן? הבחירה בידינו, וזה מה שקובע את אופי החיבור.
בימים אלו כשאנחנו ‘מחממים מנועים’ לקראת הכנות לפסח, יש אין ספור הזדמנויות לנתינה וחיזוק קשרים.
כהורים, אנחנו משתוקקים לשיתוף פעולה ועזרה של הילדים בהכנות לחג. זה יכול להיות מוקש ביחסים, אבל באותו מידה, הזדמנות פז לבניית קרבה ושייכות שמושתתת על נתינה. הבחירה שבידינו זו אם אנחנו נתייחס לעזרה של הילדים כהזדמנות לקרבה, שייכות, שמיטיב איתם, או לראות את זה שהם ‘עושים לנו טובה’. ככל שניתן מקום ל’מיינדסט’ שנתינה = חיבור יוקל לנו. וכשציפיות אלה יוצרות מציאות, אנחנו נרגיש קרבה, והילדים ירגישו שייכות.
זו חירות אמתית.
לתגובות – 050-7710804, chagit@chagit.co.il