ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
אם היו מוכרים כבוד מן הסתם רבים היו עומדים בתור לקנות. באמת שאלה מעניינת למה “הכבוד” הוא דבר כל כך מבוקש? מה הסוד שגורם לאנשים לעשות עליו מלחמות עולם? אחד יגיד כבוד שווה כוח, הערכה וסיפוק. אם כך בודאי שכל אדם נורמלי ידרוש כבוד. כולם רוצים להיות חזקים, מוערכים ומסופקים מחייהם. אז למה בכל זאת חז”ל מתייחסים לכבוד כאל משהו שלילי באומרם: (אבות פ”א מי”ג): “נגד שמא אבד שמה”, כלומר: הרוצה לגדל את שמו בעולם כדי לזכות בכבוד, הריהו מאבד את שמו שקנה לו מכבר, שהואיל ורדף אחר הכבוד שאינו ראוי לו, הריהו מאבד את כבודו שזכה לו. אומנם בקריאה ראשונית אפשר לזהות נימה שלילית אך אפשר לגלות מסקנה נוספת והיא שיש כבוד שראוי ויש כבוד שאינו ראוי. בואו ננסה לברר את הדברים ונשליך אותם לפרשת השבוע.
ידוע מבלי להיכנס לחקירות מיותרות כמה כואב שלא עושים את רצוננו. בין הרצונות הפשוטים, אלה שנצרכים בעת התערות עם העולם, כלומר אותם רצונות שירגישו בי, ידברו איתי, ישתפו אותי ויכירו בי, לבין הרצונות המורכבים יותר כגון קבלת החלטות בקבוצה גדולה בה הרצון שלך נבחן לאור כל רצונות החברים. הרגשת קבלת הכבוד מרוממת, כי היא נותנת לאדם משמעות לעצם הנוכחות שלו. אדם מכובד הוא אדם עם כוח, ולמה? מכיוון שבאפשרותו להשתמש בכבוד על מנת לבטא את עמדותיו האישיות. אז כבוד זה דבר טוב או לא? כדי לענות על השאלה, בואו ננסה להתחקות אחר השורש של המילה כבוד.
ידוע שהשפה העברית היא שפת התורה, כלומר השפה בה ה’ מביע את רצונו ומדבר איתנו כפשוטו. אם כך, פרוק מילות התנ”ך ע”פ כללי הדקדוק בהנחיית ניצוח הראשונים יכול להנביט הבנות נפלאות על הפסוקים בהקשר שבו הם מופיעים. שורש המילה כבוד הוא כ.ב.ד מלשון כבד, בעל משקל. יוצא שכאשר אחד מכבד מישהו או משהו הוא למעשה שם “כובד משקל” רגשי או פיסי על אותו דבר שהוא מכבד. כאשר איש מכבד את אשתו הוא שם כובד משקל במעשים ובמילים שמבטאים הערכה כלפיה. כאשר הבן מכבד את הוריו הוא כנ”ל עושה פעולות לרומם את נפשם. כאשר ה’ דורש כבוד הוא למעשה מעמיד את כובד המשקל הראוי במה להאמין באמת. הבה נראה את הנאמר דרך הפסוקים:
⦁ נאמר בעשרת הדברות: “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ” (דברים ה’ ט”ז). החיוב בכיבוד ההורים הוא לעשות פעולות שמכבדות אותם כגון לטפל בהם, לזון אותם, לדאוג לרווחתם, לסעוד אותם במידת הצורך, ולאחר פטירתם להביאם לקבר ישראל. הילדים שמים כובד משקל בפעולות המבטאות קשר להורים.
⦁ ובישעיה פרק-מב פסוק-ח: “אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא-אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים: על פי פרוש מצודת דוד: וכבודי וכו’, לא אתן עוד כבודי לאחר כי עד הנה על מה שלא עשיתי משפט בעכו”ם נטו אחר הפסילים וכבדו אותם במקום שהיה ראוי לכבד אותי אבל מעתה אעשה משפט ולא יכבדו עוד לפסילים. ה’ אומר שימו כובד משקל נכון במציאות, במקום הראוי – בי!
⦁ תהילים סו, ב: “זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ, שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ”, המלבי”ם מפרש – שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם.
כמובן שיש עוד דוגמאות רבות בערך זה – אך לענייננו, כבוד הוא מעין הבעת סדר, ארגון או משקל מסויים. אז לשאלה האם כבוד זה דבר טוב או לא, התשובה היא מי קובע את הסדר? מי קובע את מי/מה מכבדים? מי קובע את כללי הכבוד? לדוגמה, האם הגנה על זכויות האדם קרי, הגנה על חייו, גופו וכבודו, הגנה על קניינו, הגנה על פרטיותו וחירותו של האדם נקבעים על פי המציאות בשטח ולכן היא משתנה בהתאם להיסטוריה או שערך הכבוד הוא דבר מוחלט, נקבע על ידי כוח אלוקי שמימי? כאן המקום להיכנס לעובי הקורה בענייני הפרשה.
קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, עם דתן ואבירם בני שבט ראובן, אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה רבנו ואהרון הכהן. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים: “רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'”. תתנשאו מלשון, תשימו משקל יתר (כבוד) על עצמיכם בתור מנהיגים, בתור אלה שקובעים לכל העם מה לעשות. במילים אחרות, כיצד אתם מרשים לעצמכם את ההתנשאות הזאת שהרי “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה”. אם ה’ בתוך כל אחד מישראל אסור שאתם – משה ואהרון תתנהג כמנהיגי העם!
האומנם? אחת הסיבות לפרוץ המרד על פי הפרשנים, לנשיא למשפחות הקהתי מונה אליצפן בן עוזיאל. עוזיאל הוא הצעיר מבני קהת ואילו יצהר אבי קרח היה הבן השני של קהת. הבכור במשפחה היה עמרם – בניו משה ואהרן, לכן על פי הסדר המתבקש היה קרח אמור לקבל את משרת הנשיא. יוצא שכל הטרוניה של עדת קרח הייתה לכתחילה בגלל כבוד!! לאחר התערבות אלוקית פותחת האדמה את פיה ובולעת את קרח ומשפחתו ואת דתן ואבירם. שאר מקטירי הקטורת נשרפים באש שיצאה מאת ה’. מסקנה: יש סדר! יש רצון אלוקי! יש דרך מאוד ברורה! לאותה דרך אומנם כמה ניצוצות כמו שנאמר “מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים” סנהדרין, דף ל”ד, עמוד א’, אך אותם טעמים גם כן מבוקרים בדרך מכובדת ומבוקרת על ידי תלמידי חכמים ששומרים על המסורת על פי כללי התורה. ומכאן האמירה במסכת אבות: “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ” (פרק ה’ משנה יז).
לסיכום, מה עיקר העבודה לפני בקשת הכבוד? ללמוד לעשות לשם שמיים. כל עוד הלשם שמיים שלי לוקה בחסר כל כבוד שארצה לעצמי יהיה נגוע באינטרסים! ולמה? כי הכבוד האמיתי הוא כבוד ה’. כבוד ה’ על פי הדברים שראינו הוא היכולת לסדר את המציאות על פי ראייה אלוקית וזאת ניתן להשיג רק על ידי התחברות לתורה הקדושה.
שנזכה כולנו, מורי ורבותי, לסדר בו ה’ יהיה במרכז חיינו על שליחו הנאמנים קרי החכמים. ממילא כאשר ה’ יהיה במרכז, נדע בכל עת על מה לוותר ועל מה להילחם. מה ואת מי לכבד ואת מי לא. הבלבולים שהכבוד המדומה יוצר יוסרו. וסוף סוף העולם יראה מכובד יותר..
ניסים מבית מדרש “ישמח משה באור פניך”