כי תצא למלחמה על אויביך.
אויביך מבפנים?
אויביך מבחוץ?
כך פותחת פרשתנו.
אך אל יאוש!
בהמשך היא עוסקת בכל מיני נושאים קלילים יותר.
בן סורר ומורה למשל…
לפני כמה שנים הייתי בשיעור של הרב דב זינגר על חינוך.
הוא אמר שהצבא מקציב רק עשרה אחוזים מכוחותיו למשמר הגבול –
וכך בהורות,
עשר אחוז.
רק עשר אחוז עיסוק בגבולות.
ישבתי בשיחה,
ובדיוק היינו בתקופה לא פשוטה עם אחד הילדים.
שאלתי את הרב –
מה עושים כשיש לנו רק כמה מילים איתו?
ממש כמה מילים.
וחייבים להציב גבול.
מה עושים.
והרב דב נאנח.
הישיר מבט.
ראה את הדמעות בעיניים שלי.
ואז הוא אמר –
לא מפסיקים לדבר.
גם כשהוא ישן.
גם כשהוא לא מקשיב.
מילים של אהבה.
הוא שומע.
הקירות סופגים הכל.
הלב סופג.
בהזדמנות אחרת פגשתי אישה שלא הכרתי.
היא סיפרה שהיא מקריאה לילדים שלה בלילה תניא.
אגרת הקדש.
איגרת התשובה.
שאלתי אותה –
בני כמה הם?
היא ענתה רצף של גילאים.
לא זוכרת בדיוק.
15, 13, 10, 5, 3…
המצאתי עכשיו.
אבל משהו כזה.
התפלאתי –
לכל הגילאים האלו את קוראת בלילה?
ואת התניא?
היא ענתה –
כן,
כשהם ישנים כמובן.
עם השנים אני מבינה שהרבה מההתרחשות שלנו מול הילדים,
הרבה מן הדו שיח,
מתקיים כאשר אנו משוחחים איתם,
אבל לא פנים אל פנים.
בהרבה הזדמנויות שוחחתי איתם,
ללא ידיעתם המודעת.
בלילה.
כשהם ישנים.
או לא ישנים,
אלא נמצאים אי שם.
בסניף,
בישיבה,
בבסיס,
הרחק…
או סתם באמצע היום.
ממשיכים לדבר.
זה עושה פלאים.
שנזכה לפתיחת הלבבות.
לגאולה שלימה.
שבת שלום!