הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
חמש מאות וחמשה עשרה תפילות [כמניין ‘ואתחנן’] נושא משה בבקשתו מאת הקב”ה לבטל את הגזירה ולאפשר לו להיכנס לארץ ישראל. חמש מאות וחמשה עשר פעמים הקב”ה מקשיב ולבסוף מצווה את משה “רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”. לכאורה, הרי הקב”ה ידע מראש שתפילת משה לא תתקבל, מדוע אם כן לא עצר אותו ומנע ממנו מלהתפלל כבר בתפילה הראשונה? כמו כן, מהו התוכן של תפילות משה? בכמה וריאציות שונות ניתן כבר לומר את אותה בקשה? וכי משה רק חוזר על עצמו, לאחר שכבר נענע בסירוב, על אותה בקשה בדיוק?
המפרשים שעסקו בסוגיה זו הציבו בפנינו תפישה עקרונית של מהותה של התפילה. אמנם בתפילה יש גם אלמנט של בקשה, אך זוהי רק המעטפת החיצונית המדרבנת את האדם להתפלל. עניינה של התפילה היא שיחה וקשר בין האדם ליוצרו. וממש כשם שבין אנשים קרובים יש שיתוף אף על הדברים הפשוטים והיום יומיים, ויש שיתוף של רגשות ותחושות, כך גם המתפלל בעומדו לפני יוצרו, ככל שירגיש תחושת קירבה גדולה יותר, כך גם יתפלל לא רק על דברים ‘גדולים וחשובים’ אלא גם על הדברים ה’פשוטים’ – אך דווקא התפילה על עניינים אלו מלמדת על הקירבה הגדולה. ר’ שלמה קרליבך ביאר שתחושת הקירבה הגדולה ביותר שחש משה רבנו למישהו בעולם, היה לקב”ה. ולכן, דווקא לפניו שפך את ליבו על געגועיו וכמיהתו לזכות להיכנס לארץ. לא מתוך רצון לשנות את הגזירה אלא כשיתוף ופתיחת הלב.
הקשר בין אדם לאשתו הוא בבואה של הקשר בין אדם לאלוקיו. אדם ש’נאלץ’ לשוחח עם רעייתו, אישה שמשתפת בתחושותיה את כל הסביבה מלבד בעלה, מלמדים על קשר חסר. ודווקא בנושא זה, עצת בעל החינוך “אחר המעשים ילכו הלבבות”, מתאימה מאוד. השיחה המשותפת, אפילו על דברים של מה בכך, ההתעניינות ההדדית במהלך היום של בן ובת הזוג, הם אלו שיוצרים קירבה וקשר עמוק יותר. אני מסיים את המאמר כאן, על מנת לאפשר לכם לשוחח [עליו?] קצת:). בהצלחה!