ענת לוברבום, יעוץ והכוונה להורים ומורים
אני רוצה להציג בפניכם איזה שהיא תופעה..
ששמתי לב אליה לאחרונה..
כשהמתבגרים שלנו עושים משהו,
נמצאים באיזה שהוא מצב מבאס כמו דיכאון, חוסר ביטחון,
עצבים, מצב רוח ירוד, לא משנה מה
מי אוכל אותה בסופו של דבר?
מי בשורה תחתונה מתבאס
כשהם כועסים, טורקים דלת, רוטנים נמצאים בעצמם בג’יפה
הם או אנחנו ההורים?
שאלה מעניינת, בואו רגע נבחן אותה:
הם נמצאים בסיטואציה מסוימת שהיא די מבאסת, לכל הדעות.
אבל הם לא מתבאסים ממנה.
הם מעדיפים להישאר בסיטואציה המבאסת הזו ולהתבוסס בה.
זה לא נראה לכם מוזר?
למה הם מעדיפים להתבוסס בבאסה?
התשובה היא: כי יש כבר משהו אחר שמתבאס על הסיטואציה במקומם .
משהו אחר שמרגיש רע מכל העניין
או במילים אחרות יש משהו אחר שנושא באחריות על כל האירוע, ולא הם
שימו לב מה קורה פה?
הם עושים דברים או נמצאים בסיטואציה
שטכנית לא קשורה אלינו (הם יכולים להאשים אותנו אבל המצבי רוח הם שלהם)
והאחריות היא אצלנו כי בסופו של דבר
אנחנו אלא שמרגישים רע מכל העניין ולא הם.
אז מה קורה פה?
נקודה למחשבה: האם אנחנו יכולים לקחת אחריות
על מעשיו של משהו אחר שהוא לא אנחנו?
לא סתם אנחנו מרגישים רע וחוסר אונים גדול מאוד
כי באמת אין לנו שום אפשרות כזו…לקחת את אחריות במקומם.
כשהאחריות היא אצלנו ואנחנו אוכלים את הלב ומרגישים רע
אין להם שום עניין לקחת אחריות ולהרגיש רע בעצמם
ולכן הם ממשיכים להתבוסס בג’יפה.
ביום שאנחנו נפסיק להרגיש רע, הם יצטרכו להתמודד עם המציאות כפי שהיא
ואולי כבר לא ישתלם להם להתבוסס בג’יפה וירצו לצאת ממנה
באהבה
ענת