הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“…ה’ ה’ א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת” (שמות ל”ד, ו’)
לאחרונה קראו לי להגיע בדחיפות לגן ילדים. ילד טיפס מעל לגדר וברח מהגן. זה ללא ספק מעשה קיצוני וחמור, הן מבחינת אי הציות של הילד לצוות ולכללים והן מבחינת הדאגה לשלומו. אנחנו נתקלים לעיתים בהתנהגויות קיצון, בהם אנחנו תוהים לעצמנו האם הילד שלנו יצא משליטתנו לחלוטין? האם הוא יחזור להקשיב לנו ולציית? החשש מהעתיד החינוכי של הילדים ומהתנהגויות קיצון עתידיות, מנחה אותנו לדרך בה נגיב ונפעל. הקושי הגדול ביותר הוא ההתמודדות בשעת התקרית עצמה. אנחנו צריכים להחזיר את הילד למקומו הטבעי מולנו, המבוגרים ולגרום לכך שיהיה רגוע תחת השגחתנו. דאגה מעין זו דומה גם במקרים בהם הילד מסכן את הסביבה, מרביץ, משליך חפצים או מאיים לפגוע בעצמו. היציאה מהתקרית מורכבת ומשתנה ממקרה למקרה ולא אתעמק בזה עכשיו. אתייחס לתגובה שלנו להתנהגויות קיצונית המסכנת את הילד ו/או אחרים, כאשר עבר זמן מה מהאירוע ואנחנו והילד רגועים ומוכנים לשיחה. במקרים רבים אנחנו מביאים לשיחה עם הילד את הדאגה שחשנו ואת החשש מפני אבדן שליטה בעתיד ולכן התגובה שלנו עשויה להיות תגובה רגשית ויעילה פחות. בנוסף לרצון שלנו לחנך ולמזער התנהגויות קיצון, המטרה שלנו היא גם ללמד את הילד כיצד להגיב להתנהגויות קיצון בסביבתו. לעיתים תגובה קיצונית של ילד נגרמת מחוסר יכולת רגשית שלו להכיל התנהגות או תגובה של הסביבה כלפיו, או כלפי אחרים. ברגע שאנחנו מתמקדים במעשה ומטרתנו היא אך ורק שינוי ההתנהגות עכשיו ובעתיד, אנחנו מתעלמים ממה שקורה מתחת לפני השטח. הילד לא מקבל התייחסות למצב הרגשי שהוביל אותו למעשה ולכן תגובה כזו תיתן מענה שטחי בלבד.
לעיתים אני מדברת עם הורים ואנשי חינוך הסוברים שאם לא תהיה תגובה חריפה להתנהגות, הילד לא ילמד. אני מאוד מצדדת בכללים ברורים ופיתוח הרגלי התנהגות ברורים מגיל צעיר. אנחנו, כהורים וכמחנכים, צריכים לזכור שכחלק מההתפתחות הטבעית של הילדים שלנו, הם יפתחו התנגדויות והתנהגויות שאינן מקובלות עלינו. חלק מהילדים ינסו אותנו בדברים קטנים וחלק יאתגרו אותנו בהתנהגויות מסוכנות ומסכנות. אני סבורה, שהיכולת שלנו לא להגיב מיד היא תנבא את מידת ההצלחה שלנו במניעת התנהגויות מאתגרות עתידיות ו/או בצמצום שלהן. הכוונה אינה להתעלם. לאחר התנהגות שאינה מקובלת עלינו, נרצה להגיב מיד, בדיבור או בהפעלת הסמכות שלנו והטלת עונש כלשהו, או תגובה אחרת. אנחנו נגיב בדרך כלל מיד, כל אחד לפי האופי שלו ולפי יכולות האיפוק שלו, אך לא כדאי שהסנקציות והמעשים יגיעו מתוך הכעס והתסכול שלנו, אלא לאחר זמן מה, כאשר נרגיש שיש לנו יכולת לשפוט את המקרה בקור רוח ואולי במרחק רגשי מסוים. השיח הרגוע עם הילד והיכולת שלנו להראות לו שבאמת אכפת לנו ממנו וממה שעובר עליו ולא רק מההתנהגות שראינו כלפי חוץ, היא שתסייע לנו בחינוך הילד לשינוי התנהגותי לטווח הרחוק. החינוך האמיתי מגיע מן הפנים לחוץ. אם נתמקד רק בהתנהגות ונפעיל סנקציות במטרה להכחיד התנהגויות לא ראויות, הקושי והתסכול הפנימיים לא יפתרו.
היכולת שלנו לסלוח לילד על התנהגויות לא ראויות, ולהפעיל את מידת הרחמים, אינה מעידה על ויתור. אנחנו לא מוותרים על הערכים שלנו ועל הציפיות שלנו מהילד, אלא מפעילים את מידת הרחמים, שאפשרת לנו לסלוח לילד על ההתנהגות, להרגיע את הכעס והתסכול שלנו מהמקרה ואז מתפתחת היכולת לנהל שיחה אמיתית , כנה ועמוקה לגבי שורש הבעיה, שבעקבותיה כללים הופרו.
מי ייתן ומידת הרחמים הטבועה בכולנו, היא שתנחה אותנו בחינוך הילדים, לא כמידה שמובילה לוויתור, אלא כמידה שמאפשרת לנו להירגע ולנהל שיח עמוק וכנה המוביל לחינוך משמעותי מן הפנים אל החוץ.