לא נולדנו הורים

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים

“אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים…” (שמות י”ט, ד’)

הפסוק הזה מזכיר לנו את ה”יד החזקה” של הקב”ה מול המצרים ומנגד את הרכות בה נשא את העם לגאולה. גם בחינוך אנחנו נתקלים בצורך להיות נוקשים ולפעול ביד חזקה ומנגד הרצון והצורך להכיל ולחמול.

לא נולדנו הורים, אנחנו מגיעים לתוך ההורות עם חוויות עבר שלנו, עם התנסויות שונות ועם כאבים הקשורים לחינוך שלנו ולקשר שלנו עם ההורים או המחנכים שלנו. לעיתים אנחנו באים להורות עם רצון להיות אחרים, טובים יותר ואוהבים יותר ועם רצון לתת לילדים חוויה שונה ממה שהיה לנו. כך מגיעים לקיצוניות. צריך לזכור שלכל אדם יש פרשנות שונה למושג ‘חיים טובים’ ומהי הורות טובה. אין מצב בו האחד צודק והשני טועה, אלא הכול תלוי סיטואציה. הלמידה וההכרות עם תהליכים שעברנו ושאנחנו עדין עוברים, משפיעים על היכולות שלנו להתמודד עם מקרי קיצון מול הילדים שלנו. מכאן לעיתים אנו חווים פערים בין בני זוג לגבי הדרך החינוכית בכלל והתגובות לתקריות ספציפיות בפרט. לאף אחד מאיתנו אין אחיזה באמת ולכן צריך לכבד את האמת של האחר כי הרי כולנו רוצים בטובת הילדים.

כאשר אנחנו רואים מקרים בהם נכנסים לקצוות של נוקשות מול הכלה, נשאלת השאלה – איפה האיזון? בכולנו קיימים שתי קצוות כאשר לעיתים אחד מהקצוות דומיננטי יותר. הרבה פעמים ילדים שגדלו בבית שדרך החינוך בו הוא נוקשה יותר ומלווה בענישה, כאשר הילד גדל, הוא במודע מתנהג בדרך הפוכה, אבל באופן קיצוני. נזכור ששני הקצוות לא טובים. אסור להתהלך על ביצים ליד הילדים, למרות שברור שהילדים צריכים שנהיה שם בשבילם, שנקשיב, שנקבל אותם, שנתמוך ונכיל את הרגשות שלהם, גם כשהרגשות קשים ומורכבים. חשוב שנהיה עם לב רך ומכיל, אבל יחד עם זאת הם צריכים אותנו כמובילים, כמנהיגים, כהורים חזקים שאפשר להישען עליהם, הורים שלא נבהלים מבכי וממצוקה, אלא משדרים ביטחון ויכולת לתמוך ולהיות משענת יציבה עבור הילד. כאשר אנחנו בטוחים בעצמנו, אנחנו לא צריכים להשתמש בצעקות ובענישה. אנחנו יכולים להיות ברורים בצורה נעימה ולא בשבירת כלים ובביטוי של כעס. לא צריכים להיבהל מצעקות והבעות תסכול של הילדים, אלא לתת מקום לתסכול באמצעות אמפתיה והבנה ובאמצעות היכולת לתת לגיטימציה לקושי ולתסכול של הילד, גם אם התסכול הוא כלפינו. אנחנו צריכים לזהות את הקצוות האלה בתוכנו, להכיר בקיומם ולדעת שההתנהלות בדרך האמצע היא האפקטיבית ביותר ולא להגיע למצב בו התסכול שלנו פוגש את התסכול של הילד ללא גורם ממתן.

הורה שבוחר לקחת קצה רך יותר, אולי בגלל חוויית ילדות נוקשה או מתוך רצון להיטיב עם הילד, מאבד את ההובלה. כאשר ההורה מאבד את ההובלה, או לא מסוגל להוביל מלכתחילה, הילד תופס את מקומו ליד ההגה. אם הילד מוביל ואנחנו מבלי לשים לב, נותנים לזה לגיטימציה, אנחנו מגיעים למצב מתמשך, שבו הילד הופך למוביל בקשר ובהדרגה הסמכות ההורית הולכת לאיבוד.

ההבנה של התהליך הפנימי שעובר בתוכנו, לצד היכולת שלנו להחזיק מספר רגשות ולהגיב בצורה מותאמת ולא מזיקה, היא שתעזור לנו להשתפר בהדרגה ולנסות להיות ההורים שאנחנו רוצים וחולמים להיות. הלמידה המשותפת והשיתוף ההדדי בנקודות מבט מגוונות כלפי ההורות, הם שיעזרו לנו לעבוד כצוות שמשלים אחד את השני, מתוך ההבנה שאנחנו צוות חזק עם חוזקות שונות ונקודות מבט שונות. אנחנו לא צריכים להיות אותו הדבר, אבל חשוב להיות מודעים, לדבר על הדברים ולשמור אחד על השני שלא נפעל בקיצוניות. נזכור תמיד, שהילדים שלנו לא צריכים הורה נוקשה קשוח וקר ומנגד לא צריכים הורה שהוא עלה נידף, הנענה לכל גחמה. יש מקום לשתי הגישות. לפעמים ההובלה תתבטא בניחום ולפעמים ההובלה תתבטא בזה שנגיד קום ממשיכים. לעיתים נוכיח ביד חזקה ולעיתים נישא את ילדנו ברכות, על כנפי נשרים.