הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
כאשר פונה משה אל קורח ועדתו, הוא מציב תנאי להוכחת צידקתו: “אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה’ שְׁלָחָֽנִי. וְאִם־בְּרִיאָ֫ה יִבְרָ֣א ה’ וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֪וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת ה'”. [במדבר ט”ז כט-ל]. באופן מפתיע מתברר שאין כאן שוויון ושני צדדי הבדיקה הם לרעת קורח ועדתו: אם משה צודק, הם יבלעו באדמה, ואם הם צודקים הם ימותו! אמנם מוות טבעי, לא בליעה באדמה, אבל מדוע מוות, הרי הצדק עמהם?
המפרשים מסבירים שעדת קורח פעלה שלא כדין. הם גרמו למחלוקת, ועל מחלוקת נענשים – גם אם אתה צודק. לכן עונשם וודאי, כל הבדיקה באה לברר רק מי צדק, לא מי ייענש.
המסר שעולה מפרשת קורח לכאורה די קשה ומבלבל: אי אפשר להיות במחלוקת? חייבים להסכים על הכל? מי שהיה זריז והביע עמדה, סיים את הדיון ולא ניתן שלא להסכים איתו? ברור שאין הדבר כך, אז היכן עובר הגבול?
כאשר משה שומע לראשונה את טענות קורח ועדתו, עוד לפני שהוא משיב להם הוא נוקט בפעולה שעיניינה לא ברור: “וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו”. המפרשים התלבטו מהו פשר נפילתו של משה על פניו דווקא כעת. בד”כ נפילה שכזו עניינה השתטחות על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים, מעין היצמדות לאדמה. אדם שנופל על פניו בעצם מבטא את רצונו לבטל את כל אישיותו, רצונותיו ומאוויו. הוא בטל אל הקרקע וכאילו הופך להיות חלק ממנה. כאשר משה שומע את טענות מתנגדיו, הוא לא נזעק מייד לסתור את דבריהם – כדרך הרגילה אצל רוב ככל בני האדם – אלא הוא מנסה לבחון אולי יש צדק ונקודת אמת בדבריהם. לשם כך הוא נופל על פניו, מבטל את עצמו, ומנסה בצורה זו לבדוק ולהבין לא מי מהצדדים צודק אלא מה צודק ונכון.
מחלוקת פסולה מכל וכל כי היא לא באה לברר מהו הצדק אלא עם מי הצדק, ואולי לעיתים חשוב יותר אפילו – מי הטועה… לכן מחלוקת פסולה תמיד וגורת בעקבותיה רק דברים שליליים. לעומת המחלוקת, דיון, ויכוח ובירור הדברים הן פעולות נכונות וראויות כי המניע שלהם הוא לברר כיצד נכון לפעול. לא תמיד קל לזהות האם מדובר בוויכוח לגיטימי ומפרה או במחלוקת, אבל על פי רוב הדרך בה הדברים מתלבנים מלמדת יותר מכל. כשמתקיימת שמירה על כבודו של האחר, ביטויים אמיתים של רגשות אהבה וחיבה מלווים את הדיון, זו לא מחלוקת. כאשר ישנה פגיעה אישית, הקנטה והקטנת האחר, ראוי לעצור ולשנות את הדיון.
על דברי הגמרא בסיום מסכת ברכות “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, מבאר הרב קוק בעין אי”ה ששלום אין עיניינו הסכמה, וכל מי שמכיר את הלך הרוחות בבית המדרש מבין שתמימות דעים היא לא מסימני הלימוד. דווקא מתוך העלאת הדעות השונות נוצר גיוון שמוביל לשלמות, מלשון שלום. כל זה שייך רק כאשר כל צד מביע את עמדתו אבל לא מבטל את האחר. כך ריבוי הדעות מביא שלום אמיתי, בבית, בבית המדרש ובאומה.