הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
לך לך.
אברהם מצווה לצאת לדרך.
רש”י מסביר את הכפילות של לך לך “להנאתך וטובתך”.
הדרך,
אינה רק דרך.
יש יעד – אך הדרך עצמה משמעותית.
מיטיבה. מהנה, כלומר מניבה פירות. מועילה. מלמדת.
האדמו”ר הזקן, בעל התניא, במאמרו חינוך קטן, מתייחס לפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.” (משלי כ”ב:ו)
הפסוק המכונן, אולי הפסוק, על חינוך.
בעל התניא שואל – נשמע מן הפסוק שלכל ילד יש דרך. חינוך מותאם אישית.
אך אם לכל אחד יש דרך, האם יתכן שאין אמת לאמיתה?
הפסוק קורא לחינוך פלורליסטי אינדיווידואליסטי?
מה גם שאם נחנך את הנער לדרך “שלו”, מה החידוש בכך שלא יסור ממנה?
בעל התניא עונה על השאלה בשאלה נוספת, הוא מביא פסוק מסוף פרשת עקב:
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱ-הֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ. (דברים “א:כ”ב)
בעל התניא שואל “איך שייך לשון עשיה לאהבה שבלב?”
כלומר, או שאוהבים, או שלא אוהבים, לא?
בעל התניא מסביר שיש שני מיני אהבת ה’.
האחת היא כלות הנפש אל בוראה, אהבה גדולה, שהיא כשלהבת העולה מאליה.
היא תוצאה של זיכוך הנפש, התעלות, ולא כולם זוכים לטעום מאהבה זו.
האהבה השניה שייכת בכל אדם. היא תוצאה של עבודה, של התבוננות בדברים שמעוררים את אהבת ה’.
יום יום.
שעה שעה.
עבודה סיזיפית.
שלעיתים מביאה בסוף גם לאהבה הראשונה,
הסוחפת. המרגשת.
על האהבה הראשונה לא שייך לצוות, על השנייה מצווה ה’.
להתאמץ. להתבונן. לעשות.
אהבה שניה זו, היא הדרך.
היא חינוך.
כל צעד מותיר רושם.
מצמיח.
חנוך לנער על פי דרכו –
החינוך היא דרך.
והדרך ארוכה היא ורבה…
וכל אחד נמצא במקום אחר על פני הדרך.
אך המטרה היא אותה מטרה-
אהבת ה’,
ויראתו.
אך חשוב לזכור – “חנוך לנער על פי דרכו”,
לא להשוות בין נער לנער.
כל אחד עבר כברת דרך.
והמחנך,
צריך להביט בדרך.
איפה הוא נמצא על הדרך.
מה הוא עבר.
מה רשמים אסף בדרך.
ואילו אוצרות נוספים יש לטמון לו בדרך.
והאדם,
הנער,
בסוף,
הוא סך כל המרכיבים שהתחיל עימם,
ושאסף בדרך.
גם כי יזקין לא יסור ממנו –
כי הם נטבעים בו,
אותן אבני דרך.
שנזכה לחנך ולהתחנך,
לאהבת ה’ וליראתו.
שבת שלום!