ויחי.
הפרשה שמסכמת את חייו של יעקב,
המספרת על מילותיו האחרונות.
פרידות מבניו.
ומותו.
אבל יעקב אבינו לא מת,
כך מספרים לנו חז”ל במסכת תענית.
ויגווע ויאסף אל עמיו.
כך כתוב בפסוק.
כמובן שבפשט הפסוק ברור שיעקב מת.
אבל מן העובדה שלא כתוב וימות,
למדו חז”ל שבמיתת יעקב היה משהו שונה.
אבל באמת יעקב אבינו לא מת?
כך שואלים:
“וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?”
כלומר,
אם יעקב אבינו לא מת,
לשווא ספדו אותו,
חנטו אותו וקברו אותו?
עונה הגמרא:
מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”.
(תענית ה:)
בפרשתנו,
כאשר יעקב מסכם את חייו,
הוא מביע את פליאתו,
ומכיר תודה.
ראה פניך לא פיללתי,
והנה הראה אותי א-הים גם את זרעך.”
(מ”ח:י”א)
לא ציפיתי לפגוש בך שוב,
יוסף.
ואפילו את בניך אני זוכה לפגוש.
במקום אחר אומרים חז”ל על יעקב “מיתתו שלימה”.
(שיר השירים רבה ג’)
כלומר שכל בניו נכללו בעם ישראל.
וואו, איזו נחת.
גם סיכום חייו של יוסף מופיע בפרשה זו.
“וירא יוסף לאפרים בני שילשים.
גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף”.
כי אדם שמותיר אחריו ילדים,
אינו מת.
לפחות לא ממש.
ואדם שפוגש את נכדיו.
ואת ניניו.
וואו.
אלו חיים.
אני חושבת שפרשת ויחי,
בכל כך הרבה מובנים,
מדברת על פרספקטיבה.
על ראית התמונה הגדולה.
ראיה קדימה.
בנים.
ובני בנים.
לפני כמה ימים נסעתי לסיור בחניון רעים ובעוטף.
אחרי הסיור נפגשתי עם אחד הילדים שלי.
תכננתי לדבר איתו על כמה עניינים.
אבל אחרי הסיור,
משהו השתנה.
ולו לרגע.
פתאום הדברים שנראו לי כל כך דחופים,
נהיו פחות דחופים.
והדיבור בינינו היה אחר.
פרספקטיבה.
לפעמים במירוץ החיים,
זה בדיוק מה שצריך.
קצת פרספקטיבה.
שבת שלום!