השבוע הדלקנו את החנוכייה
כדי לפרסם את הנס
שהיה בימים ההם בזמן הזה
כל יום הוספנו עוד נר ועוד נר
וכך הוספנו עוד אור
בשגרת היומיום שלנו יש המון רגעים חלקם מאוד מוארים
וחלקם פחות.
בחלקם אנחנו שמחים וחלקם פחות
איך אפשר להמשיך להאיר את האור שלנו בבית
בזמנים שאנחנו מרגישים שהם פחות מוארים.
בהם אנחנו חווים פחות שיתוף פעולה מהמתבגרים
ומרגישים יותר מתוסכלים וחסרי אונים.
הרבה פעמים המתבגרים מקשים עלינו
ומאתגרים אותנו ומאשימים אותנו בכל מיני דברים
ולעיתים הם מערערים אותנו
ואנחנו רוצים להיות הורים טובים.
ולהדליק את האור שלנו בבית
אנחנו רוצים להשתפר אז אנחנו מהרהרים במה שהם אומרים
חושבים איך אפשר לעשות את הדברים יותר טוב
ולשפר אצלם את התחושה.
להדליק אצלם את האור
כי בד”כ התחושה הטובה של הילד מביאה לתחושה הטובה של ההורה
בפועל מה שהקורא זה שאנחנו מהרהרים במה שהם אומרים
מנסים לעשות את הדברים אחרת
אנחנו לא מצליחים.
אנחנו משתכנעים שהם (המתבגרים) אולי צודקים בטענות שלהם
והביטחון שלנו עוד יותר מתערער
וכשזה קורה המתבגרים ממש מריחים
את זה ומגבירים את הצעקות חוסר שיתוף הפעולה
וטריקת דלתות ובלי להתכוון החושך שלנו גדל
לכן הפתרון צריך להיות אחר
האור צריך להגיע ממקום אחר
אנחנו צריכים להדליק את האור אצלינו
כדי להעביר להם.
יש לנו מנגנון פנימי להדלקת האור הזה
וזה הביטחון הפנימי שלנו.
לסמוך על האינסטינקט הטבעי שיש לנו
באופן כזה שיאיר לנו את הדרך שלנו
וכך גם להם.
והיכולת שלנו לראות מעבר למה שמתרחש
באופן כזה שיחזק אותנו בתור הורים
לדעת מי הם המתבגרים באמת מעבר למה שהם מראים לנו
לא לקנות את הקליפה שלהם ולהתחבר לשורש הנשמה שלהם
להחזיק עבורם את האור הזה
הבנה שיכולה להוציא אותנו מהלופ של התחושות הקשות
להצית אצלנו מחדש את האור
באופן שנוכל להעביר את האור גם להם ולהכניס אותו הביתה
שבת שלום