“ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו” (בראשית, מ, כג)
בפרשה מסופר על מכירת יוסף וירידתו למצרים. אנחנו מכירים את הסיפור הכולל ואת ההמשך שיגיע בפרשות הבאות, אבל כעת, באמצע הסיפור, יוסף נמכר לעבד, מגיע למצרים ונשכח בבית האסורים. סוף טראגי בנקודת הזמן הנוכחית. אנחנו יודעים שהסיפור לא הסתיים ולא קיים בנו המתח או החשש לשלומו של יוסף, מכיוון שאנחנו מכירים את התוכנית הכוללת, אנחנו יודעים את סוף הסיפור. השבת הקרובה הוכרזה כשבת עולמית למען החטופים. העם שלנו נמצא במצב נורא ואנחנו יודעים שזה אמצע הסיפור, ההמשך יבוא והאמונה שלנו מחזיקה אותנו. אנחנו ממשיכים להתפלל לכך שנזכה לראות את המשך הסיפור בקרוב ממש, שכן אנחנו יודעים שהסיפור המלא כבר נכתב והתוצאה תוביל לגאולה שלמה.
בהקשר הזה, אני חושבת על חינוך ילדים ובמיוחד על הגיל הרך. תקופת חיים קצרה כל כך ביחס לחיים שלמים שבעז’ה עוד יגיעו. לעיתים אנחנו מודאגים לגבי החינוך של ילדנו. אנחנו דואגים שהם לא מקשיבים לנו, לא אוכלים בצורה מסודרת, לא מסדרים אחריהם, לא לוקחים אחריות, לא מתנהגים בעצמאות ועוד. נזכור שאנחנו באמצע הסיפור. אנחנו מחנכים ילדים להפוך להיות אנשים בוגרים ומתפקדים בחברה. התמונה הסופית כוללת אדם שמסוגל לקחת אחריות על החיים שלו, לבצע בחירות מושכלות ונכונות עבורו, אדם שיוכל לנהל את חייו ולהקים משפחה משלו, שתהווה חלק מהדור הבא. כאשר אנחנו רוצים ללמד ילדים לסדר את החדר, חשוב שנזכור שהמטרה שלנו היא לא חדר מסודר ברגע זה, אלא המטרה היא שהילד יהיה מסוגל לסדר בעצמו ואף ליזום את סידור החדר והבית כולו בבו הזמן. בשלב הראשוני הנוכחי אנחנו נלמד את הבסיס. איך ממיינים, איך מסדרים והכי חשוב, נשמש דוגמא אישית, נאמר מילה טובה, נתמקד בחיובי ולא בשלילי וננסה לייצר אוירה טובה, באמצעות גיוס רצון טוב מצד הילד לשתף פעולה. אם אנחנו נתקלים בהתנגדות, נזכור שזה טבעי ומותאם לגיל הילד. התגובות שלנו, משמשות דוגמא לתגובות שלהם ולכן נחשוב לפני שנגיב ונזכור תמיד מה המטרה הסופית שלנו. והחשוב ביותר, כדי להגיע למטרה הסופית האמיתית, אנחנו חייבים לשמור על יחסים טובים עם הילדים, כי זה הבסיס לחינוך. הכוח של ההורות נמצא ביחסים ובשמירה עליהם.
מערכת היחסים הורה ילד, היא היררכית באופן טבעי. ילד תלוי בהורה שלו וצריך ללכת אחריו כדי לגדול ולהתפתח וזה ברור לשני הצדדים. לא מדובר בהובלה של כוח, של חזק מול חלש, אלא הובלה שמעודדת צמיחה, כך שיש צד משפיע וצד מקבל, עד שהילד שלנו יגדל להיות מוביל ומשפיע בעצמו. החלק שלנו בתהליך, זה להציב את הגבול, החלק של הילד זה להקשיב לרצונות של עצמו ולעיתים גם למרוד ולהתנגד. אם נחשוב על זה, לא קשה לנו להבין למה לילד קשה לכבות טלווזיה, לעמוד בפיתוי של עוד שוקולד אחד, למה הוא מוצף ונסער ומשתולל בגן שעשועים. לצד זאת, לנו יש כל כך הרבה דרכים לעזור ולכוון, גם בלי להרגיש שהצבנו גבול. על ידי טיפוח הקשר ושמירה על היחסים בכל מצב, נצליח לגייס את הילד אלינו ולהתגייס אליהם. כשמסתכלים בנקודת מבט כזו אנחנו רואים את הרגעים האלו כרגעי תובנה ומבינים אחרת גם את התפקיד שלנו – הילד צריך אותי עכשיו, גם את הגבול וגם את התמיכה. במקום להפעיל יותר כוח, נחזק את ההשפעה.
כשילד ירגיש שאנחנו מובילים אותו ולא שולטים עליו, שאפשר לסמוך עלינו, הוא יחפש את ההובלה שלנו בעולם. בתקווה שנצליח להתמקד בתמונה הגדולה, להתכוונן למטרה האמיתית, וליהנות מהדרך, שכן גידול הילדים הינו שלב חד פעמי שלא חוזר שוב.
בתפילה לשובם בבריאות פיזית ונפשית של כל החטופים ובתפילה לגאולה שלמה במהרה.