השבוע,
אני בהודיה.
אני חושבת על רחל אמנו.
שציפתה כל כך לבנים.
וזכתה בבנים.
אבל.
אבל נפרדה מבנימין עוד טרם הכירה אותו.
אני חושבת על אברהם ושרה.
ויצחק ורבקה.
שציפו.
וזכו.
יחד עם אתגרים כל כך לא פשוטים.
אתמול שמעתי שיחה מרגשת של שרון נגרי,
ששכלה את בנה בשמחת תורה לפני שנה.
וכל כולה –
ראיית הטוב.
כל כולה הודיה.
ואני נזכרת –
שיש כל כך הרבה על מה להודות.
הרב קוק,
בפירושו על עולת ראי”ה,
מתיחס למילה מודה.
שבה אנו נקראים לפתוח את היום.
בכל יום.
מודה אני לפניך.
לפתוח במודה.
שהיא הודיה,
והודאה.
הכרה.
הבנה.
שיש כל כך הרבה על מה להודות.
שרון נגרי סיפרה על בנה,
נריה הי”ד,
שהיה שמח ומשמח.
כך כיתנה אותו.
והוא היה במסע.
המצוות –
זה לא היה לו פשוט.
שמירת שבת –
היא סיפרה כמה שמח,
ושמחה גם היא –
כאשר בצאת השבת הוא יכול היה לומר שאת השבת הזאת הוא צלח.
שמר.
והיא דיברה על כך שצריך להודות.
על כל פיסת טוב.
כל חלק.
ואני מרגישה שזה חשוב.
חשוב כל כך.
במיוחד מול הילדים.
במיוחד בעניין הילדים.
שהם כל כך טובים.
רק צריך להתבונן.
לראות.
לראות את הטוב.
להתמקד ברגעים הטובים,
בתכונות הטובות.
במעשים הטובים.
לראות.
ולהודות.
שבת שלום!
בשורות טובות!