במסגרת הפרשייה של הפיכת סדום, המוזכרת בפרשתנו, אומרים המלאכים ללוט: “…עוד מי לך פה, חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום” (בראשית י”ט, י”ב).
המילה ‘חתן’ משמשת הן ככינוי לאיש בעת שמחת נישואיו – “כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ” (ישעיה ס”א, י’) והן ככינוי לאיש ביחס להורי אשתו, כפי שמפורש בהמשך הפסוקים בפרשתנו – “וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו” (בראשית י”ט, י”ד).
נתבונן מעט ביחס שבין החתן לכלה ולבית הוריה, וליחס שבין הכלה לבין הורי החתן, ע”פ דברי הרש”ר הירש. הרש”ר הירש מבאר את הכינויים ‘חתן’, ‘כלה’ וכן את כינויי הורי הזוג (‘חותן’ ‘חמות’ וכו’), כך:
השם ‘כלה’, עניינו ‘השלמה’ (שורש כ’ל’ה’ או כ’ל’ל’. ובדומה למילים ‘כל’ ו’כלל’). הכלה היא ‘החוליה החסרה’ במשפחת חמיה וחמותה. היא נכללת במשפחתם ומשלימה אותה בכך שעל ידי נישואיה לבנם נוצר תא חדש במשפחתם. “היא ‘משכללת’ את ביתם, ונעשית בו ‘כליל’ תפארת ועטרת חמדה” (לשון הרש”ר הירש). הורי החתן הם ‘חם’ ו’חמות’ עבורה, מלשון ‘חומה’. הם כחומה עבורה, כמו חומה שמקיפה וכוללת את כל מה שבתוכה ומקבלת את הבאים לתוכה, וכך הם מקבלים את הכלה למשפחתם ו”מסבבים אותה כחומה”.
השם ‘חתן’ מורה על ה’חיבור’ שנעשה בינו לבין הורי הכלה (וכן בין שתי המשפחות-‘מחותנים’), ועל כן הוא משותף לחתן ולמשפחת הכלה, הנקראים ‘חותן’ ו’חותנת’ עבורו (לא נאריך כרגע במשמעות השורש). החתן אינו ‘נכלל’ ו’נבלע’ בבית הורי הכלה, אלא רק ‘מתקשר’ עמהם.
החתן והכלה הם גם ביחס אחד לשני: הוא חתן לה, והיא כלה לו, וכדברי הרש”ר הירש בסיום דבריו:
“החתן בישראל אוהב את כלתו אהבה עמוקה כל כך, מפני שהוא רואה בה את הבת הראויה והאהובה, עטרת החמדה להוריו ולביתם; והכלה בישראל אוהבת את חתנה אהבה עמוקה כל כך, מפני שהיא רואה בו מרוח בית אביה, והיא יודעת את שמחת לב הוריה בדרך חייו ושאיפותיו. נמצאת למד, כי ההתאמה ההרמונית של שני בתי ההורים – היא היא אבן השתייה לבית בניהם; והיא משמשת להם ערובה, שעתידים הם למצוא – זה בזו – את השלמתם ההדדית”.
באופן מעשי, יש ללמוד נכון כיצד להתנהל בצורה נכונה ומאוזנת, בין בני הזוג יחדיו לבין הורי כל צד, ובין כל אחד מהם להוריו. יכולים לצמוח עם ההורים דברים נפלאים, אך עלולים להיות גם לא מעט אתגרים. הרחבה בעניין זה – בע”ה בטור שלנו בפעם הבאה.