להתעלם מהחוץ ולחדור פנימה
בכל מפגש בין יום טוב לשבת או חול המועד ושבת, נוצרת מעין סתירה פנימית בשאלה מהו היחס הראוי ותנועת הנפש כלפי קדושת היום. בעוד השבת היא ‘קביעא וקיימא’ וקדושתה נקבעה לנצח מבריאת העולם, הרי שימי החגים אינם קבועים אלא נקבעים על פי החלטת בית הדין האם לקדש את החודש, ולעיתים אף משתנים בחודש שלם במידה וחכמים החליטו לעבר את השנה. כאשר שני ימים אלו מתמזגים, אנו צריכים לחדד את מעלת מציאות הקדושה הקבועה בעולם המתגלה בשבת, אל מול מעלת היכולת ליצור קדושה מאידך, המתגלית בחגי ישראל. כיצד מכילים שתי תנועות שונות בבת אחת?
הרש”ר הירש מעיר על הפסוק שנאמר בסוכות “ושמחת בחגיך, והיית אך שמח”. כיצד מגיעים לשמחה, ומהו ההבדל בין הדרישה לשמוח לבין התוספת להיות ‘אך שמח’? ותשובתו היא שאדם יכול לשמוח באופן מקרי או חד פעמי, אך להיות שמח זוהי תכונה בנפש, מציאות אישיותית. והדרך להפוך ל’אך שמח’ היא ע”י עזיבת הקניינים החומריים, יציאה מהבית לסוכה, ובמקביל דווקא ב’חג האסיף’ להתנתק מכל הרווח החומרי ולעלות לבית המקדש. השהות בסוכה, בירושלים, מחדדת את עיקר החיים – מציאות הקודש והחיבור לאלוקות, והיא מה שמובילה לשמחה פנימית קבועה. היכולת לשמוח לא תלויה בגורמים חיצוניים וארציים אלא ברוחניות והשראת השכינה על אדם מישראל. לפתע מתגלה מה באמת עיקרי וחשוב בחיי, והגילוי הזה נותן כח ושמחה.
כאשר השבת נמצאת לחוד, או יום טוב ומועד מגיעים בגפם, אנו מבליטים סוג מסויים של קדושה, שלכאורה מתבטא ותלוי באופן מסויים של עבודה. כאשר ימים אלו מגיעים יחד, מתברר שהעיקר הוא עצם הקדושה, ולאו דווקא אופן מסויים. לא הופעה כזו או אחרת היא החשובה אלא עצם מציאות הקדושה.
ישנן מעלות ייחודיות במציאות של בעל, גבר, בעולמו של הקב”ה, והוא התייחד במצוות ובדרך מסוימת של עבודת ה’. ישנן מעלות ייחודיות במציאות של רעיה, אישה, בעולמו של הקב”ה, והיא מתייחדת במצוות ובדרך מסוימת של עבודת ה’. אולם כאשר הם מתחתנים ופועלים יחד, מתגלה שעיקר מעלתם איננה דווקא בייחודיות ובשוני אלא בעצם היותם עובדי ה’ וחפצים בקרבתו. דווקא השיתוף של שני הסגנונות השונים תחת קורת גג אחת מלמדת על הנקודה האמיתית החשובה. ההבנה וההפנמה שלמרות השוני הבסיס המשותף הוא היסודי והאמיתי יותר, שלמרות ההבדלים הרי שהמשותף הוא העיקר, היא ברכה גדולה לשותפות זוגית, וממנה ניתן גם ללמוד על שותפות לאומית. חג שמח!