הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
ולפעמים,
אבא אומר לא.
משה מבקש.
מתחנן.
להיכנס לארץ.
וה’ אומר לו לא.
מרגישה שהשנה,
פתאום זה נראה לי טיפה שונה.
ראיתי את הסיטואציה מזווית חדשה.
קצת אחרת.
הבקר – הקטן שלי ביקש משהו.
אני כבר לא זוכרת מה…
בעצם – עכשיו נזכרתי.
אבל זה ממש לא העניין.
הוא ביקש.
ואמרתי לא.
והוא התבאס.
להתחיל לעשות לי הפגנות.
התחיל להתרחק.
טוב,
זה טבעי.
כך תגידו.
וכך אמרתי.
אבל החלטתי לשוחח על משה רבינו.
שאלתי אותו –
אתה חושב שהקב”ה אהב את משה?
בטח,
הוא ענה.
ואתה יודע מה משה רבינו ממש,
אבל ממש רצה?
כן,
הוא רצה להיכנס לארץ ישראל.
הוא ענה.
ומה ה’ אמר לו?
הוא אמר לו.
כך ענה בני המתוק.
ונתתי לו חיבוק.
ואמרתי לו –
אולי הקב”ה אמר למשה רבינו לא – כזה?
לא –
עם חיבוק?
חודש אב,
ששמו –
אב,
אבא,
פותח בשמחה מומעטת,
באבל.
על חרבן.
אבל חודש אב –
יש בו גם פן נוסף.
אישי.
אב.
רב צדוק מסביר שצירוף האותיות של שם ה-ו-י-ה של חודש אב הוא הוי”ה.
כך.
בסדר הזה.
והמיוחד בצירוף זה,
זה שמתוך כל הצירופים,
את הצירוף הזה מותר להגות.
רק אותו.
כי הוא גם מילה.
והוא מגלם בתוכו הסתר,
שהוא גם גילוי.
רק מפני שהוא כל כך נסתר,
יש בו פוטנציאל.
מגע.
ישיר כל כך.
אינטימי כל כך.
כדרכה של אינטימיות.
שהיא מתרחשת בסתר.
ואולי חודש אב –
דומה לאותו חיבוק.
יחד עם הכאב.
והלא.
המהדהד.
יש פוטנציאל.
למפגש.
לחיבוק.
ואולי אם נצליח לשהות בחיבוק הזה,
ולא להתרחק,
נראה אור.
אמן.
בתפילה לגאולה שלימה,
ניצחון גדול,
והשבת השבויים בשלום.