הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
מתחילים מבראשית… בחרתי להתייחס הפעם לנושא הכעס שלנו מול התנהגויות של ילדים, בתקוה שגם בתחום הזה, נוכל לייצר התחלה חדשה והתבוננות מזווית אחרת, שתוביל ליחסים טובים יותר עם הילדים, גם בשעות מאתגרות.
אנחנו מרגישים כעס כלפי הילדים, בעקבות התנהגויות שאינן מקובלות עלינו. בגישה ההקשרותית, אנחנו מנסים להבין את מקור הכעס. הרי התנהגות לא רצויה של ילד, בדרך כלל נובעת מרגשות תסכול שלו, שלעיתים קשורים אלינו ולעיתים לא. התפקיד ההורי הוא לעיתים אינטנסיבי מאוד ולא תמיד תואם את הרצונות שלנו באותו הרגע. כלומר הכעס שלנו נובע גם הוא מתסכול. התסכול פוגש תסכול והתוקפנות של שני הצדדים מתעצמת, הן מילולית והן במעשים ובתנועות הגוף. על פי הגישה ההקשרותית, ההתפתחות של הילד היא הבסיס ליכולת ההסתגלות שלו לעולם ולכללי ההתנהגות שבו. אם אנחנו כועסים באמת, מעומק הלב בגלל איך שהילד מתנהג, אנחנו בעצם כועסים על כך שיש לו צרכים התפתחותיים המתנגשים עם הצרכים שלנו. אנחנו כועסים על כך שלילדים יש צרכי תלות חזקים. אנחנו כועסים על כך שיכולות הוויסות שלהם עוד לא בשלים ועל כך שהם עדין זקוקים להרבה תיווך שלנו בעולם. הגיל הרך מתאפיין באגרסיביות קושי בהתמודדות עם מצבים רגשיים רבים. תפקיד ההורות הוא לרוב אינטנסיבי מאוד ולא תמיד תואם את מה שהייתי רוצה שיקרה כרגע.
בדיוק כמו הילד המתוסכל, שיודע שאסור להרביץ, אבל ברגע מסוים, הוא מוצף ומגיב באלימות, כך אנחנו מבינים בשכל שלא הגיוני לכעוס על סימנים של חוסר בשלות, אצל ילד לא בשל, אבל הכעס מתעורר מתוך התסכול שלנו מול המצב או ההתנהגות. לנסות להסתיר את הכעס, או לומר לילד שאנחנו לא כועסים, למרות הרגש החזק שמציף אותנו, עלול לבלבל את הילד ולגרום לכך שיחשוב שמשהו בתפיסת המציאות שלו התקלקל. אנחנו כועסים, אבל לא בגלל מי שהוא, אלא בגלל הקושי שלנו להתמודד כרגע עם המציאות ואת זה חשוב להבהיר לילד. אנחנו ניקח אחריות על הכעס שלנו בכך שנשקף לילד מה שעובר עלינו בכך שנגיד: “אני כועס עכשיו. אני הולך לשתות מים ולהירגע. כשאחזור נדבר, או נעשה משהו ביחד וכד'”. אנחנו לא מצדיקים התנהגות לא רצויה ולא נותנים לגיטימציה להתנהגות כזו, אבל גם לא מפנים את הכעס כלפי הילד. אנחנו מתמודדים עם הכעס שלנו ובכך משמשים דוגמא עבור הילד להתמודדות עם הכעסים שלו. המסר לילד הוא שונה ולא פוגע בקשר, אלא להיפך, יש פה התמודדות שמחזקת קשר ולא מעצימה פרידה. כדי לקבל את הרגש שעובר בנו, אנחנו וגם הילדים, צריכים קודם כל לקבל את הרגש, לתת לו מקום, להבין אותו ואת המקור שלו ורק אחר כך ללמוד לבטא אותו בצורה מותאמת ולא פוגענית.