הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה’ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה” (דברים, ל”א, א’-ב’). פרידה. משה רבנו, המנהיג הגדול, נפרד מבני ישראל, מהקהילה שלו, מהעם.
כולנו חווים פרידות במהלך חיינו, פרידות גדולות ומשמעותיות לצד פרידות קטנות, שלכאורה חסרות חשיבות. בעולמו של הילד יש פרידות רבות, שבעינינו נראות כפרידות זניחות ולא משמעותיות, אבל בעיני הילד הצעיר, הן מאיימות במידה כזו, שילדים רבים חווים בהלה גדולה ומגיבים בצורות “מגוננות” שונות על מנת להגן על עצמם מפני הפגיעות הגדולה כל כך הזו. הירדמות בלילה, אמא שנכנסת לשירותים, הליכה לגן בבוקר, כל אלה הם פרידות קטנות שלא תמיד אפשר למנוע. הפרידות היומיומיות האלה יכינו את הילד להתמודד עם פרידות גדולות וקשות יותר שמצפות להם בעתיד. כמובן, שאין צורך לייצר פרידות, מכיוון שיש בשגרת יומנו פרידות בשפע.
הגישה ההתפתחותית-היקשרותית, שלפיה אני מנחה ומדריכה הורים וצוותי חינוך, טוענת שההיקשרות היא הדינאמיקה המשמעותית ביותר להתפתחות הילד ומכאן שהפרידה, המנוגדת להיקשרות, תהיה החוויה הפוגענית ביותר לתהליך ההתפתחות. פרידה יכולה להתבטא בפרידה פיסית מאדם אהוב, אבל היא כוללת גם פרידה פסיכולוגית המתבטאת בכעס ואי שביעות רצון מצד המבוגר המטפל בילד. ילד עלול להימצא במצב תמידי של ציפייה לפרידה כאשר הוא נתון במצב בו הוא חושש מפני חוסר שביעות הרצון כלפיו, או ששביעות הרצון כלפיו תלויה, לדעתו, בהתנהגותו או בהצלחות שלו. כאשר הפרידה או החשש מפניה קשים מנשוא, הילד יפתח מגננות במטרה להגן על עצמו מפני הפגיעות. מגננות אלו עלולות לגרום לו להתרחק ולהרחיק מעליו את המבוגרים שלקרבתם הוא זקוק ביותר, מחשש להיפגע מהם. על פי הגישה, ההתמקדות וההשקעה ביחסים, תבסס את ההיקשרות, אשר תוביל ממילא להתנהגות הרצויה ולכן, כאשר ישנה התנהגות שאינה רצויה, או למידה שאינה מתקדמת כפי שציפינו, נצא מתוך נקודת הנחה שהילד נמצא בהיתקעות כלשהי בתהליך ההתפתחות שלו וההנחה שלנו תהיה, שהילד חווה פרידה או חושש מפני פרידה. במקרה כזה התשובה שלנו תהיה חיזוק ההיקשרות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה הילדים הרכים חווים פרידה בכל בוקר. חלקם יפרדו בקלות ובחיוך ולחלקם הפרידה תהיה קשה מאוד. אנחנו כהורים, דואגים לטובת הילד וכאשר הילד בוכה, אנחנו מגיבים. התגובות השונות שלנו מספרות לילד סיפור לגבי תפיסת המצב מבחינתנו.
איך נעזור לילד להיפרד, כך שהפרידות ה”קטנות” יהיו בשבילו סוג של התנסות ולמידה
ולא ניסיון טראומטי?
- נשהה עם הילד לפחות 5 דקות ולא “נניח ונברח”
- נעביר את הילד לדמות מטפלת ולא נשאיר לבד
- תמיד נפרד מהילד ולא נעלם “כדי שלא יבכה”.
- במידה והילד בוכה, נקבל את רגשותיו. במקום: “אתה גדול, אל תבכה, כיף בגן, אמא/אבא חייב/ת ללכת” וכד’ עדיף לומר: “קשה לך להיפרד ממני, הלוואי שהיינו יכולים להיות ביחד כל היום, זה לא קל להיפרד בבוקר” וכו’
- “נגשר” על הפרידה, נדבר על מה נעשה ביחד כשנאסוף אותו מהגן, במקום להתמקד בפרידה ובשעות שהוא יבלה בגן. לדוגמה: “אני רואה שמאוד קשה לך להיפרד, זה לא תמיד קל, כשאחזור לאסוף אותך נשחק ביחד ותספר לי כל מה שעשית בגן ונשחק ב…ונלך ל…” או “מה אתה רוצה שנעשה ביחד כשאבוא לאסוף אותך בסוף הגן?”
- מומלץ להביא מהבית “חפץ מעבר” שיחבר ויגשר ביניכם גם בזמן פרידה. חפץ המעבר יכול להיות כל דבר שמזכיר אתכם ו/או את הבית. תמונה של ההורים, תמונה של המשפחה, דובי אהוב, מטפחת של אמא וכד’. הריח של הבית, תמיד מרגיע…
- לא נבהל מהבכי ולא ננסה לעצור אותו. הרבה יותר נעים להיפרד מילד מחייך, אבל אסור לשכוח שהאפשרות לבכות היא כלי לפריקת תסכולים. זו מתנה. ילד שרוצה לבכות, אבל עוצר את עצמו מסיבות שונות (לא רוצה לאכזב את ההורים, מאוד רוצה את הסוכריה שהבטיחו לו אם לא יבכה וכו’), יצבור תסכולים, שעלולים להתפרץ בהתנהגויות אלימות כלפי אחרים או שלא יתפרצו בכלל ואז המצב קשה הרבה יותר.
- אהבה אהבה ועוד אהבה. כשלא חייבים להיפרד, אז לא להיפרד. להיות עם הילד כמה שיותר ו…להשתדל ליהנות מזה…
- להיות שלמים עם ההחלטה להשאיר את הילד בגן. להשתדל להישאר חזקים ויציבים בשביל הילד. ילד זקוק להורה חזק. להקרין ביטחון. להבין ולקבל את הקושי, מבלי להישאב אל הקושי עם הילד.
שתהיה שנה טובה ופרידה קלה