“הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ”

הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”

בפרשת השבוע פרשת ניצבים אנו קוראים: “וַיִּתְּשֵׁם ה’ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים כ”ט, כ”ז-כ”ח).

בתנ”ך עפ”י המסורת שבידנו ישנן 44 אותיות גדולות או קטנות, שש עשרה מתוכן בתורה. אחד מהאותיות המיוחדות הללו נמצאת בפסוקים הנ”ל: האות ל’ במילה ‘וישליכם’ כתובה כאות גדולה [למ”ד רבתי]. בחז”ל לא ניתנו טעמים לשינוי האותיות, אולם בעלי הרמז דרשו את המילה באופן דו משמעי. ברובד הגלוי זוהי חלק מהקללה והעונש – גירוש והשלכה של העם לגלות. אולם ברובד הסמוי נדרשת המילה ללא האות החריגה, ומשמעותה שאף לאחר ההוצאה לגלות ” בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל” הרי שעדיין “וישכם” – עם ישראל יתקיימו לעד, ולא יכלו בגלות חלילה.

עפ”י פירוש זה, ביארו גם את הפסוק הבא. “וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ” – החלק הנגלה של הפסוק הוא הצורך את התייחסותנו. עלינו להישמר מלהגיע למצב שכזה, ולדעת את עומק הבעיה שבגלות, וההשלכה מלפני ה’ חלילה. אולם ישנו גם האופן של “הַנִּסְתָּרֹת לַה’ אֱלֹהֵינוּ” – באופן אמיתי אך נסתר מהתנהלותנו היום יומית ישנה הידיעה כי לא ייטוש ה’ עמו, וגם כשאנו מושלכים מלפניו, הקב”ה עדיין שומר ומלווה אותנו. הידיעה הנסתרת מעמעמת את חומרת העונש, ולכן היא כתובה בצורה מובלעת, ואילו בהתנהלות הפשוטה יש צורך להתייחס לעונש במלא חומרתו.

פעמים רבות בחיים אנו מתנהלים בשני מישורים, ופעמים רבות המישורים השונים מתנגשים ואף סותרים. יש צורך לדעת איזה מישור מובלט, ואיזה מישור אומנם קיים אך באופן מובלע יותר, על מנת שלא יפריע לאחר. במערכת יחסים של בית, בין בני זוג או הורים וילדים, הרבדים השונים והסותרים מופיעים פעמים רבות, אך שם יש צורך לפעול באופן הפוך. הרובד במבטא את האהבה הקבועה והיציבה, את הקשר שלא שייך בו ניתוק ופגיעה, עלינו להציף לקדמת התודעה היום יומית ולראש השיח בבית. לעומת זאת השיח הדורש, המבטא בשעת הצורך פנים כעוסות [פנים ולא לב!], המתנה יחס חם במילוי חובות וכיו”ב, צריך להיות הרובד המשני, שמתקיים רק לצד הרובד הראשי ולא תופס את מקומו חלילה. הדבר נובע גם מהצד האמיתי של המציאות, זוהי ההתייחסות היותר נכונה וקבועה בנפש, וגם מכיוון שלנו כבני אדם יש נטייה לאבד אמון, להתייאש ולחשוש שאיננו רצויים וקשורים, ביחוד ילדים וביחוד בגיל ההתבגרות. כמו כן החיכוכים מובלטים לעומת ההתנהלות הרגילה שלא כ”כ באה לידי ביטוי. לכן על מנת לאזן את הדברים יש צורך להבליט את המובן ממילא, ולא לסמוך עליו כמובן מאליו. שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!