הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
כהורים,
אחת השאלות הגדולות הן מה יעשו כשנפנה מבט.
כשלרגע לא נסתכל.
או בכלל – כשכבר לא נוכל לומר להם מה לעשות.
או כשכבר לא נהיה בשטח.
איך?
איך מעבירים את הדברים הלאה?
איך?
זה ממש הנושא של ספר דברים. משה מכין את העם לרגע שהוא כבר לא יהיה איתם.
מזהיר אותם מפני האתגרים שיעמדו לפניהם, נותן להם עצות כיצד להתגבר על המכשולים.
ומחזק אותם.
מזכיר להם שזה אפשרי.
שה’ עומד לצידם.
אחת המילים החוזרות בספר דברים – במיוחד בפרשיות שאנחנו בתווך ביניהן, היא המילה שמע.
רב צדוק מסביר ששמיעה
היא העסק של חודש אב. אבל האיבר של חודש אב הוא לא האוזן.
רב צדוק מסביר שהשמיעה המדוברת אינה שמיעה טכנית, אינה באוזן. אלא שמיעה פנימית.
הפנמה.
ולכאורה פשוט שהשמיעה בספר דברים אף היא הפנמה.
רק כך הדור הבא ממשיך את הדרך.
כאשר הוא שומע. מפנים.
וזה הופך לשלו.
אך שוב,
איך עושים את זה?
נראה שמילות הפרשיה הראשונה בקריאת שמע שקראנו בפרשה שעברה הם הוראות די מפורטות בעניין.
שמע ישראל.
ה’ אלוקינו,
ה’ אחד.
איך שומעים?
והיו הדברים האלה
על לבבך.
ושננתן לבניך.
צריך לחזור על הדברים.
לשנן- לשנות.
שוב ושוב.
יום יום.
בקר ערב.
ערב בקר.
ודיברת בם –
על זה מדברים!
זה ה-נושא.
כמובן
שאין ביטוח.
אבל לא עליך המלאכה לגמור,
ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.
שבת שלום!