הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
פרשת פנחס תמיד מעלה בי הרהורים בעניין נערות אידיאליסטית, קנאות ומה שביניהם.
בין השאר פרשה זו גם מעוררת בי התנגדות עזה לתפיסה הפוליטיקלי קורקט, הפוסט מודרנית של העולם המערבי היום.
חיה ותן לחיות,
כבוד והכלה כלפי כל אדם וכל רעיון…
אז זהו – שלא.
פנחס יוצא ועושה מעשה.
לא מכיל, ומתלבט.
לא אומר שלכל אחד יש האמת שלו.
אז השבוע, לכבוד פרשת פנחס –
הייתי קצת פנחסית.
עמדתי מול הילדים וזעקתי חמס אל מול מעשה שבעיני לא יעשה.
לא אפרט…
ומאז אני מסתובבת עם לב כבד.
בהתחבטות.
נעה.
בין התחושה שנאמרו דברים שחשוב שיאמרו.
לבין ההבנה שקצת הגזמתי.
ונכנסתי בהם בפאתוס –
יותר מידי בפאתוס.
ואני חושבת שהעניין הוא –
שפספסתי.
אחד המאפיינים הקריטיים במעשה פנחס,
שזכה לברית כהונה,
לברית שלום,
הוא העובדה שפנחס קינא את קנאת ה’.
ולא קנאה שלו הפרטית.
נקודה זו –
היא הנקודה.
מי במרכז.
האם אני נקייה.
מפניות,
ממשקעים אישיים.
התשובה במקרה שלי היא שלא…
אני חושבת שבהורות, ובאידיאלים בכלל,
יש המון עניינים אישיים.
נטיות אישיות.
נגיעות.
וכל כך חשוב לזכור את זה.
זה לא אומר שהדברים אינם דברי אמת.
וכן – האמת צריכה להיאמר.
אבל הטון,
והווליום,
הצורה,
כל כל משמעותיים.
ובדרך כלל טונים גבוהים,
נובעים לא רק מן ההכרה העמוקה באמת.
אלא גם מן הנגיעה האישית.
וכשמשהו מפריע לנו מאד –
צריך לחשוב.
לדייק מה מפריע לי.
ולמה.
באיזו נקודה רגישה נפגשתי,
ומה אחרי הבירור עדיין צריך להיאמר.