הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
האנכי הריתי את העם הזה?
כך אומר משה בפרשת בהעלותך.
ואולי לפעמים מתחשק לנו גם לומר –
האם הילד הזה שלי?
ממני הוא יצא?!?!
אבל כן,
ממני הוא יצא.
אנכי הריתי.
ובכל זאת לפעמים האתגרים גדולים.
בפרשת שלח עם ישראל עומד מול אתגר גדול.
גדול מאד.
לקראת הכניסה לארץ,
פתאום יש פחד.
פחד משתק.
ובני ישראל נכשלים.
חוטאים.
מה היה החטא?
ישנם הסברים רבים.
בעל השפת אמת מסביר שהחטא של בני ישראל,
ושל האנשים שהלכו לתור את הארץ,
היה שהם תרו.
בפרשת ציצית הקב”ה מצווה אותנו ללבוש ציצית.
כדי למנוע בדיוק פעולה זו.
ולא תתורו.
מה הכוונה?
בעל השפת אמת מסביר ש”ולא תתורו” מורה לנו להסתכל בעיניים של אמונה.
לא להסתכל על החיצוניות אלא על הפנימיות.
לא להסתכל על הטבע,
אלא מעבר.
לזכור שהקב”ה מחייה את בטבע.
ואותנו.
לזכור שאם ניסע עם הארון,
אם יש ה’ בקרבנו,
יכול נוכל לה.
יש כללים אחרים.
יכולות אחרות.
לעיתים-
אנו רואים מה עלול להיות.
ואולי בדרך הטבע–
זה מסתבר,
יש סטטיסטיקות…
אבל השפת אמת מזכיר לנו שסיפור הזה יש שלושה שותפים.
והסיפור הזה יותר גדול מהסטטיסטיקה.
למען תזכרו!
צריך לזכור.
שבהסתכלות אמונית,
הכל שונה.
והקב”ה נותן לנו כח.
ונותן להם כח.
לילדים.
טובה הארץ מאד מאד.
טובים ילדינו.
מאד מאד.
עלה נעלה.
כי יכול נוכל לה.