פרשת במדבר

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות…וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו…” (במדבר, א’)

“איש על דגלו…”חייב כל איש ישראל לדעת ולחשוב, שהוא יחיד בעולם בבחינתו,
ואיש אחר כמותו לא היה עדיין בעולם. כי לו היה כבר כמותו,
שוב לא היה צורך בו, וצריך לתקן את מידתו ותורתו השייכות לנשמתו,
עד שיתוקנו כל העולמות ע”י כלל ישראל (בית אהרן).

כשקראתי את הפירוש הזה של בית אהרון, לא יכולתי שלא לחשוב עלינו, כהורים למתבגרים. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו מגיל מאוד צעיר, לעמוד על שלהם, לומר את דעתם, לחשוב באופן עצמאי ובכלל להתפתח להיות אדם שלם שבהדרגה נפרד מאתנו, ההורים ומקבל על עצמו את האחריות לחייו. ההפרדות הזו היא הדרגתית מאוד. אנחנו רואים ניצנים שלה כבר בגיל שנתיים, כאשר הפעוטות מבינים שהם יכולים להתנגד ולקבל החלטות. הם מבינים שהם לא חלק מאתנו, אלא מהווים ישות נפרדת. ההתנגדויות בגיל הזה מתעוררות וגורמות לעיתים לדאגה רבה בקרב הורים. חשוב שנזכור שאלה הם שלבי הבשלה והתפתחות תקינים, שאנחנו מברכים עליהם. כדי להתמודד עם התנהגויות מאתגרות, נגייס הרבה אמפתיה והבנה לרצון של הילד לעשות דברים בעצמו. כמובן שנאפשר זאת במידה ויש לנו יכולת לכך ונאפשר לילדים בחירה רבה כשמתאפשר. הבחירה מפחיתה את הרצון הטבעי של הילד להתנגד. לכאורה הדברים נראים תחת שליטה, פחות או יותר, אבל הפעוט בן השנתיים ממשיך לגדול ולהתפתח ואז הוא מגיע לגיל שבו הרצון הראשוני לייחודיות ועצמאות, גדל ומתעצם ולעיתים הופך להיות צורך של ממש עבור הנער המתבגר.

לעיתים אנחנו נכנסים לחדרו של הנער המתבגר ולא מבינים איך החדר המתוק שעיצבנו עבורו, הפך להיות מעין מאורה שכזו. עלינו להבין שזו בדיוק ההתבגרות בהתפתחותה. ישנן התרחשויות רבות שקורות בתוך הנער שעובר מילדות לבגרות. כשהוא נמצא בחדרו, הוא נמצא במקום שבו הוא חושב ומסתגל לשינויים שקורים אצלו ועלינו לקבל את העובדה שתחומי העניין שלו משתנים ולא בהכרח תואמים לתחומי העניין שלנו, או לאלה שעניינו אותנו כשהיינו בגילו. הוא מנסה בעצמו להבין את עולמו ולצקת לחייו משמעות והתהליך הוא אישי ופרטי. כאשר אנחנו, כהורים, מכבדים את התהליך ומאפשרים לו להתרחש, אנחנו מפנים מקום למתבגר לצמוח לקראת בגרות בשלה. כשמאפשרים למתבגר ליצור לעצמו ייחודיות משלו ולנסות להבין בעצמו מה מעניין אותו, אנחנו מספקים לו את הביטחון שהוא יכול ומסוגל לחקור ולחפש את עצמו. “איש על דגלו” – כל אחד יחיד ומיוחד ועל ידי זה שהוא מפתח את יחודיותו, הוא מממש את הפוטנציאל שלו ומתקדם לקראת הגשמה עצמית. הדיוק העצמי והחיבור המדויק לנשמה, הוא שמאפשר לכל אדם לתרום את חלקו לעם ישראל בפרט ולאנושיות בכלל. המתבגרים עדין משתוקקים להיות קרובים אלינו, כפי שהיו בגיל צעיר הרבה יותר. הקרבה בגיל הזה תתבטא פחות בהחזקה פיסית בזרועותינו כפי שעשינו בעבר, אבל הקרבה הרגשית, הקבלה בכך שהם בשלבי הכרה עצמית ובניה עצמית של האישות הייחודית שלהם, נותנת להם את הבסיס הבטוח ממנו הם יוצאים לעולם, בתקווה שתמיד יראו בנו כתובת לחזור אליה, להיות מנוחמים בה, לחוש נאהבים ולהרגיש ביטחון לחלוק עמנו סיפורים, חוויות ואף סודות.

תפקידנו כהורים הוא לראות מעבר לשלט ה”אין כניסה”, מתוך ידיעה שהוא זמני. עכשיו הזמן למעט בשיפוטיות, גם כשאנחנו אוחזים בדעה שונה משלהם. אף על פי שזה יכול להיות מאתגר לבטא אהבה לילד בגיל העשרה שהתנהגותו ומראהו לא תמיד תואמים את טעמנו האישי, יש לזכור שזהו תפקידנו. זה הדבר שהוא צריך לקבל מאתנו כדי לעבור את גשר ההתבגרות ולהגיע לבגרות בשלה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
גלילה למעלה