כאב על חינוך ילדים

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

אני זוכרת,

עדיין,

את הפעם הראשונה שהבת שלי ראתה סרט.

רציתי לבכות.

אולי גם בכיתי.

בא לי גם עכשיו לבכות.

 

“זה במבי!”  –

אמר קרוב המשפחה שלא אנקוט בשמו.

“מה רע?”

 

אוהו!

מה רע?!?!

הוא שכח שיש סצנה של צייד?

האמא של במבי מתה…

זה סרט קשה!

 

אז לא אדון כאן בסרט במבי,

או בצפייה בסרטים בכלל…

אבל כן  –

בחשיפה.

לכאב.

למוות.

לקושי.

 

כשהיינו בשליחות בארה”ב היה אסור ביום השואה לומר את המילה שואה,

או כל מילה אחרת הרומזת למוות, כאב, וכדומה.

וגם כשהיו אירועים מורכבים –

היה ניסיון להסתיר.

שלא ידעו.

בבית הספר היסודי – זה היה כלל ברזל.

בתיכון –

אפשר.

בעדינות.

 

אני כל כך מבינה.

אנחנו כל כך רוצים לחסוך מהם את כל זה.

אך יחד עם ההבנה הזו –

אני מאמינה שחשוב לחשוף.

כלומר –

לא להסתיר.

כלומר –

לתת מידע תואם.

כלומר –

לחיות בעולם!

 

יחד עם שיח פתוח,

תואם גיל.

ומותאם אישית.

אבל זה כל כך לא פשוט.

ולעיתים נראה שהפתרון הכי פשוט הוא להסתיר,

לשתוק.

 

בתקופה האחרונה פגשנו בכל כך הרבה אבדן –

אחים ואחיות.

קדושים וקדושות.

שהלכו.

והותירו כאב,

משפחות.

מעגלים רבים –

קרובים מי יותר ומי פחות.

אבל בכולם זה נוגע.

בצורה זו או אחרת.

ואנו כהורים נקראים להתמודד בעצמינו עם התקופה הלא פשוטה הזו,

אך גם להיות ערניים.

להיות בקשב.

לילדים.

מה הם יודעים?

ומה לא?

יש להם שאלות?

מה מטריד אותם?

 

בפרשת השבוע אנו פוגשים גם כן שני אחים.

שמותירים אחריהם משפחה כואבת.

אבא דומם.

ומאד בולטת העובדה ששני גיבורי הסיפור –

משה ואהרון,

שאיבדו בנים, אחיינים –

מגיבים כל אחד בצורה שונה.

משה מיד מטפל בעניינים.

אהרון דומם.

 

כי כל אחד מגיב אחרת.

 

וגם כאשר ברגע ראשון משה כועס על תגובת אהרון ובניו הנותרים,

שאינם אוכלים מן החטאת.

כועס, או נבהל…

משה מקבל את ההסבר של אהרון ומבין שהוא רואה את המציאות מזווית שונה.

לגיטימית לא פחות.

וייטב בעיניו.

 

בהסברו של אהרון לכך שאינו אוכל מן החטאת אומר אהרון:

“הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה’, ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה’?!”

 

המילה ותקראנה – לכאורה צריכה להיות כתובה בלי א’. ותקרינה – קרה.

אחרי מה שקרה לי.

אבל נראה לי שלא סתם כתוב ותקראנה.

כי אהרון מבין שהמציאות אינה מקרה.

היא קריאה –

של הקב”ה.

והתפקיד שלנו הוא לשמוע.

להקשיב.

ולנסות להבין מה הוא אומר לנו.

 

בעז”ה שתהיה נחמה לכל המשפחות,

ולכל המעגלים – הקרובים והרחוקים.

שניטיב להתאבל,

ולהיות הורים תומכים בתהליכים של ילדינו.

 

ושהמקום ינחם את כולנו –

ולא נדע עוד צער.

 

שבת שלום!