הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה’…” (שמות, ל”ה, ה’)
בפרשה מתואר תהליך בניית המשכן, שמתחיל בפניה לעם בבקשה לתרום לבניין המשכן. לא מדובר על סוג התרומה או על גובה הסכום. התרומה משתנה מאדם לאדם. השותפות בבניית המשכן, היא שתייצר בהמשך את המשמעות של הבית עבור העם. אנחנו רואים שכל אחד פותח את ידו וכיסו ותורם לטובת המקום, במקרה שלנו-המשכן. הנתינה היא המסלול הישיר לקבלה.
כאשר הייתי אמא צעירה, לא שיחקתי הרבה עם הילדים שלנו. כזו אני עד היום, לא כל כך אוהבת לשחק (אל דאגה, הם שיחקו הרבה מאוד אחד עם השני וגם עם אבא שלהם, שבשונה ממני חובב משחקים נלהב). הילדים ידעו, בטבעיות, שזמן איכות עם אמא, פירושו הצטרפות לשגרת היום שלי. מגיל מאוד צעיר הם היו איתי במטבח, בכביסות, בסידור הבית, בניקיונות וכו’. כך נבנה אצלם הרגל של שותפות בביצוע משימות שליווה אותם גם לבגרות. הילדים שלנו נולדים צעירים מאוד וגדלים בהדרגה ולכן המודעות לכך שאנחנו יכולים להיעזר בהם לא תמיד קיימת אצלנו. כאשר הם גדלים ואנחנו זקוקים לעזרתם, לפעמים מאוחר מדי. אנחנו מגלים שהם לא מתורגלים בזה ובקשת העזרה הופכת למשא ומתן במקרה הטוב או איומים במקרה הפחות טוב.
לפני לא מעט שנים, במסגרת לימודי התואר הראשון, השתתפתי בקורס מבוא להנחיית הורים על פי שיטת אדלר. זכור לי שבבסיס השיטה עומדת תחושת השייכות של הילד. הצורך הטבעי של הילד להרגיש שייך, חיזוק התחושה הזו והאפשרות של הילד לממש את תחושת השייכות הקיימת בו, הם הבסיס לכך שירגיש טוב ונוח במסגרת הביתית (או בכל מסגרת חינוכית שבה הוא שוהה) והרצון לעזור ולסייע נובע משם. חשוב שהחינוך לסיוע במטלות הבית, יתחיל בגיל צעיר מאוד, בשלב שבו הפעוטות עוד לא ממש יודעים לעזור, אבל רוצים בזה מאוד. נכון, אם נעשה את הדברים בעצמינו, בשלב הזה, זה יקרה מהר יותר וטוב יותר, אבל פספסנו הזדמנות חינוכית שלא תחזור. זו השקעה לטווח ארוך. אנחנו נחזק את הרגשת השייכות שלהם, נשלב אותם בהיבטים שונים של ניהול הבית ונהפוך אותם למשמעותיים.
והכי חשוב, כמו בבניית המשכן, שכל אחד יעזור במה שהוא יכול, רוצה ואוהב. נלמד מהפרשה שלא כולם צריכים לתת אותו הדבר. כאשר נתחבר לרצון הטבעי של הילד, ליכולות ולאהבות שלו ונחזק את תחושת השייכות, החינוך לעזרה יהפוך לדבר מובן מאליו וגם יחזיק ויתקבע לאורך שנים.