ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
אחים יקרים, מה השם “תרומה” בא ללמד אותנו?
כדי להבין את המושג תרומה אנחנו צריכים להקדים ולהבין כמה יסודות חשובים כגון, משכן, שכינה והקשר שלהם לעם ישראל?
לאחר מעמד-הר-סיני ונתינת התורה, מצווה הקב”ה את בני-ישראל להקים את המשכן. המטרה בהקמת המשכן היא כשמו – לבנות בית שבו ישכון ויתגלה הקב”ה. וכפי שהקב”ה אכן אומר במפורש: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. במשכן היה הקב”ה מדבר עם משה רבנו, במשכן ראו כל בני-ישראל גילויי-שכינה מופלאים, ובאמצעות המשכן הרגיש כל יהודי כי אכן השכינה שורה בישראל.
ומהי שכינה? הכוונה הכללית במילה שכינה היא על הגילוי של הקדוש ברוך. באופן מעט יותר עמוק, כשם שיש נשמה ליחיד כך יש נשמה לכלל האומה הישראלית ושמה שכינה. אותה שכינה מחולקת לגופות רבים הכוללים את כל עם ישראל וכל עניינם הוא לגלות את ה’ בעולם.
עכשיו שהבנו מה היא שכינה, נוכל להבין למה ה’ מתכוון באומרו: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, ולא אומר ושכנתי בתוכו!! בלשון יחיד, כלומר בתוך המקדש. המילה “בתוכם” ברבים מעידה שהנשמה האלוקית ממש נמצאת בכל אחד מעם ישראל – אבל הגילוי של אותה שכינה יכולה לקרות בתנאי אחד! – “ועשו לי מקדש”.
ואיך עושים מקדש? עושים מקדש על ידי הדרכת התורה שכוללת בתוכה את רצון ה’ במלואה. אם לכל אחד הפוטנציאל לגילוי הנשמה הכללית בתוכו באופן פרטי, למה הציווי לבנות משכן אחד עבור כלל האומה?
אומר הרב קוק זצ”ל באורות עמוד קמ”ד: “הכלל בישראל אינו אוסף של פרטים, כי אם יצירה עצמית שכל פרט בישראל הוא גילוי חלקי של הכלל”. זוהי הסיבה אומר הרב זאב קרוב ז”ל שאין כל מניעה לגוי להיות מקושר בחלק מחייו לאומה אחת ובחלק אחר מחייו לאומה אחרת, מה שלא יתכן בעם ישראל.
כותב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק י”ג, י”א: “הפורש מדרכי ציבור, אע”פ שלא עבר עברות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן (מצוות הקשורות לכלל – כגון אלה שיאמר מייד), ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתם…ואין לו חלק לעולם הבא”.
אומר הרמב”ם דבר מבהיל! במחשבה ראשונה היינו אומרים על אדם שמקיים מצוות ואינו עובר עברות, רק שהוא לא קשור לציבור, שהוא צדיק והפגם היחיד שלו שהוא נבדל מעדת ישראל. לא אומר הרמב”ם!! לאותו אדם אין חלק לעולם הבא! משום שכל ערכו וחיותו של היחיד נובע מקישורו לכלל.
אתה יכול לקיים מצוות מפה ועד אין סוף אבל ברגע שאתה מנתק עצמיך מהכלל, אין לך חלק לעולם הבא!! כמובן שכל ההנחה כאן היא לא על ציבור שמרשיע ומכעיס את ה’ שההדרכה שם היא להתרחק משכן רע.
אם כל פרט בישראל הוא גילוי חלקי של הכלל, מהו הדבר שיגלה בצורה הכי גלויה, חזקה וממשית את כוחו של הכלל? אותו דבר נקרא משכן!
ועכשיו ברשותכם ניכנס למהות מצוות התרומה. כלל המצווה של הקמת המשכן היא “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. לצורך קיום מצוה זו העם היה צריך להעמיד גזברים שיקבלו את תרומותיהם.
למרות שהציבור בכללותו היה חייב להשיג את הכסף על מנת לבנות את המשכן, המצווה הייתה מורכבת: מחובה ורשות.
הכלל הוא שכאשר יש מצווה ציבורית, הרי היא כמצוות עשה ככל שאר המצוות והציבור בכללותו חייב לקיימו. אבל בנוגע לתרומת היחיד והשתתפותו בקיום המצווה, הרי היא רשות התלויה ברצונו. ולמה? כי לא הוטל הדבר כעין תשלום מס שחויב כל אחד ואחד לתת את תרומת ה’, אלא “כל איש אשר ידבנו ליבו”[1].
במילים אחרות מכיוון שאתה חלק מהנשמה הכללית של עם ישראל שתתגלה במשכן באופן מלא, אתה מחויב לתת תרומה. אבל כמה לתת?! זה תלוי בך! על זה נאמר, “כל המוסיף מוסיפים לו”. תיתן יותר – תהיה מחובר יותר למשכן, שהרי בעצם פעולת הנתינה אתה מתקשר באופן טבעי לדבר שאתה נותן! כך מסביר הרב דסלר במכתב מאליהו במאמר הראשון חלק א’.
לדוגמא, על ידי הנתינה אנחנו מתקשרים לתינוקות שלנו שזה עתה נולדו (תחשבו, מה תינוקות עושים חוץ מלבכות, ללכלך ולחייך. כלומר חוץ מזה שהם שלנו איזה סיבה יש לנו לאהוב אותם?
לכן, עצם זה שאנחנו נותנים להם בלי הספקה מגבירה לנו את הקשר והאהבה שלנו כלפיהם) – כך אנחנו מתקשרים לבת זוגנו, לקהילה שלנו ובאותו אופן ממש אנחנו מתקשרים למשכן. בתוספת קטנה שהמשכן מייצג כאמור את המקום בו מתגלה עצם המהות של עם ישראל!
שנזכה תמיד לתרום ולהתחבר לכלל ישראל באהבה ובלב שלם.
שבת שלום,
באהבה רבה, ניסים אשכנזי מבית מדרש “באור פניך”.
[1] כל זה נכון חוץ מכסף פקודי העדה. תרומה זו הייתה חובה לתת והיה ידוע גם כמה לתת! כל אחד נתן מחצית השקל, ומהם נעשו האדנים לקרשי המשכן ולעמודי הפרוכת וכן הווים לעמודים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם.