פרשת מקץ – בכי

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים

“ויסב מעליהם ויבך…” (בראשית מ”ב) “וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה” (בראשית מ”ג)

אני זוכרת כילדה, כאשר למדנו את סיפור יוסף ואחיו הבכי של יוסף מאוד השפיע עלי. גדלתי בבית שבו לא מדברים על רגשות. הילדות שלי הייתה טובה, שמחה ומלאה בהרגשה של ביטחון וידיעה שההורים שם בשבילי, אבל דיבור על רגש, הבעת רגש ובכי, לא היו דברים מקובלים, וביחוד לא בכי של אדם מבוגר. היכולת לבכות והיכולת לשמוח מכל הלב מעידים על רגישות גבוהה. הרגישות באה לידי ביטוי בדרכים רבות. הבכי הוא אחד מביטויי הרגש המבטאים צער או התרגשות, לצד חיוך וצחוק גדול ולעיתים גם תנועות גוף מוחצנות המביעות שמחה. היכולת להביע רגשות מסייעת לנו להסביר התנהגויות, שלעיתים מחליפות את היכולת לדבר ולשתף. הרגישות הזו, שמאפיינת ילדים, היא תכונה מבורכת. ישנם ילדים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, מעל הממוצע. אם נדע לשמר את הרגישות ולהתייחס אל אותם ילדים בשפה רגשית, הילדים בעלי הרגישות הגבוהה יגדלו ויתפתחו להיות מבוגרים רגישים במיוחד, שמסוגלים להרגיש בעצמה רבה. מבוגרים שתורמים לחברה בדרך ייחודית מאוד.

ילדים רגישים במיוחד, נראים לעיתים מבחוץ כאילו הם לא מרוכזים, דרמטיים, מתוסכלים במיוחד וחסרי פרופורציה. התמודדות יומיומית עם ילד רגיש במיוחד עשויה להיות התמודדות מתישה עבורנו, אך עלינו לזכור שמבפנים המצב מתיש עבור הילד הרגיש לא פחות. לרובנו יש מסננים, ששומרים עלינו שלא נהיה מוצפים בכל רגע, שכן העולם מלא באירועים מציפים רגשית. הילדים הרגישים מרגישים ושומעים הכול. איך זה נראה בפועל? הם נבהלים בקלות מכלב או מרעש, נעלבים מהר מחברים וגם מאתנו. בעינינו התגובה שלהם יוצאת מפרופורציה. אנחנו מגלגלים עיניים ומרגישים שהם מגזימים בתגובה, אבל בשבילם האירוע באמת נחווה בצורה עוצמתית. בזמן משחק הם שומעים כל מכונית שעוברת, מרגישים את המגע של החולצה על הגוף, תווית בבגד תפריע להם במיוחד, הם מריחים את הריחות מהמטבח. לעיתים עודף הרגישות יקשה עליהם להתרכז ומרוב רעש פנימי הם לא ישמעו אותנו וזה יראה כאילו הם לא מקשיבים. ילדים רגישים נוטים לשים על עצמם מגננות, כי אם הכול נכנס פנימה וכל כך חזק, יש צורך להגן וללבוש שריון, שישמור על הלב. כולנו עושים את זה, במודע ושלא במודע. הבעיה היא, שלילדים רגישים קשה יותר לוותר על השריון ואז גם לאהבה שלנו כלפיהם יש קושי להיכנס פנימה. כשהם גדלים מעט, הם יראו לנו שתלטנים, עקשנים, דורשים ומנותקים, כאשר בעצם מבפנים, הם מגנים על עצמם מפני פגיעות בגלל רגישות היתר. אז איך נתנהג מול ילד רגיש ומול הבעת רגשות בכלל אצל ילדים?

התגובה האוטומטית שלנו היא לבטל את הרגשות. אנחנו מנסים להסביר להם שהם “לא צריכים לקחת קשה”. אבל זה רק מגדיל את הפער בין מה שהם מרגישים בפנים לבין איך שזה מתקבל בחוץ. אנחנו צריכים להיות המסנן החיצוני שלהם ולהכיר את הסביבה בתוכה הילד יכול לפרוח. אם קשה לו במקומות רועשים או עמוסים, לנסות להגיע בזמנים רגועים יותר. אם הבגד החגיגי מציק ומוציא אותו מריכוז לוותר לו לטובת משהו נעים ונוח. להתאים את הקצב של הילד לקצב שלנו. לעיתים הילד צריך יותר זמן והפוגה.

וחשוב ביותר, בכדי לשמר את הרגישות הטבעית שקיימת אצל ילדים באופן טבעי, לקיים שיח רגשי. דברו על הרגשות במקום לבטל אותם. לא לעבור הלאה, העיקר שלא יבכה, אלא לתת שם ומקום לרגש. עזרו לילד לנרמל את הרגש שמציף אותו וכמובן תנו מקום לבכי. הבכי הוא האמצעי שלנו לפרק תסכול ועצב ואם לא נאפשר זאת, התסכול יתפרץ בצורות אחרות, תוקפניות לרוב. אז בואו נטפח את הרגישות ונגדל ילדים קשובים למה שעובר עליהם מבפנים בתקווה שיגדלו להיות מבוגרים שמביעים רגשות ומסוגלים לשמוח מכל הלב ולבכות מכל הלב במידה שווה.