הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
היום היה לי יום של פספוסים.
זה התחיל מזה שהיית אמורה להגיש את הטור הזה כבר לפני יומיים…
זה המשיך – בנסיעה לניחום אבלים.
שהסתבכתי בדרכים,
כיתתי רגלי.
או רכבי…
הסתבכתי בחניה –
ובסוף ראיתי שיש חניה ממש ליד…
אבל השיא היה שכשהגעתי לבית השבעה גיליתי שהם כבר קמו מהשבעה בבקר.
וכאן התחיל הסיפור.
כבר בחוץ הבנתי שמשהו לא כשורה,
שקט מידי,
אין נכנס ואין יוצא.
עיינתי במודעות האבל ואכן משהו לא כשורה.
כבר אין שבעה.
ודפקתי בדלת בכל זאת.
באתי לנחם את מורתי האהובה גילה,
היא הייתה מחנכת שלי שנתיים.
וכשהבנתי ששבעה כבר אין,
קיוויתי שהיא במקרה עוד נמצאת.
אבל לא…
כמעט הלכתי –
אבל אחת הנכדות שאלה אם אני רוצה לומר שלום לסבתא.
היא מכירה אותך? היא שאלה.
לא… עניתי.
אולי בכל זאת אכנס? שאלתי.
הנכדה נכנסה לחדר של הסבתא,
האלמנה,
ושאלה.
אני מכירה אותה? היא שאלה.
אולי… ענתה הנכדה.
נכנסתי.
“הייתי תלמידה של גילה. כן, למדתי באולפנה. כן אני זוכרת את הרב בהר”ן”.
“מה? איך הוא היה? ספרי משהו שלמדת ממנו.”
היא שאלה.
ודיברנו על הרב בהר”ן, המחנך הדגול,
על גילה בהר”ן,
בתה,
המחנכת האהובה.
ועל בעלה המנוח –
הרב יואל שוורץ זכרונו לברכה.
אדם גדול.
וסיפרתי על הרב בהר”ן שתמיד דרש מאיתנו לחשוב, ולשאול, ולברר.
“באמת הוא היה אדם גדול” היא חזרה ואמרה.
על בעלה.
ועל המחותן שלה.
שעלו נשמותיהן למרום בתאריכים סמוכים להפליא.
אז לזכר ולעילוי נשמת הרב יואל שוורץ שנפטר ביום חמישי שעבר,
ולזכר הרב בהר”ן שהיארצייט שלו בערב ראש השנה,
כמה מילים על חינוך.
מה תפקדו של מחנך?
אחד הדברים שזכורים לי היא אכן אותה דרישה לחשוב ולהקשות.
הוא היה אומר משהו, ואז קורא לנו – “נו, תתווכחו איתי!”
ואנחנו שתקנו כמו דגים.
לפעמים אני מסתכלת על הדור הנוכחי –
שמתווכח ללא לאות…
ותוהה על הדבר.
בפרשה שלנו מופיעה מילה מעניינת, מילה יחידאית –
הסכת.
מילה שכמעט נעלמה מן העולם ובדורנו הייתה לה עדנה.
מרוב הסכתים לא רואים את היער…
ובכן מה פירוש המילה הסכת?
בפשטות משמעות המילה היא לשמוע, להקשיב.
הגמרא (ברכות ס”כ, ע”ב) דורשת את המילה ואומרת שהיא בעצם מורכבת משתי מילים.
הס וכתת.
קודם כל לשתוק,
להקשיב.
להפנים.
ואז – לכתת.
להתווכח, קצת לשבור ולאתגר.
רק אחרי שתיקה והפנמה אפשר לשאול ולהתווכח,
אבל להקשיב ולהפנים זה לא מספיק.
צריך לשאול. לכתת.
להיאבק.
להתאמץ.
להסתובב.
וכן, גם לטעות…
ורק כך התורה נהיית שלנו.
גם בחינוך צריך כנראה את שני המרכיבים.
הס, וכתת.
ולא תמיד פשוט מתי הזמן להיות בהס,
ומתי הזמן להיות בכתת.
אלו איזונים עדינים.
אבל חשוב –
לא לפחד מן הכתת.
לברך עליו,
לשמוח בו.
להבין שהוא חשוב מאד,
ורק על ידו “היום הזה נהיית לעם”.