שרית אסולין, מנחת סדנאות ומאמנת אישית בשילוב קלפים השלכתיים
“למה שאסלח לו? אם אסלח זה אומר שאני מסכימה עם המילים הפוגעות שנאמרו. אם אסלח לו זה אומר שהוא צודק, שניצח אותי?! אני לא רוצה לתת לו לנצח. הוא פגע בי והוא ישלם על זה, בכך שאני מחמיצה לו פנים, לא מדברת איתו, שיבין שפגע בי.”
אנו נמצאים בעיצומם של ימים נשגבים ומרוממים. ימים של חשבון נפש, בקשת סליחה ומחילה מלפני השם וגם מהסובבים אותנו. אנו מבקשים סליחה ממי שפגענו בו, שנהגנו בו שלא כראוי.
קשה לבקש סליחה, לא נעים להודות שטעינו. זה לא קל בכלל, אך קשה עוד יותר לסלוח למי שפגע בי.
בתפילת יום הכיפורים אנו מבקשים מה’: “וְעַל כֻּלָּם אֱ-לוֹהַּ סְלִיחוֹת סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ”. שלוש מילים שונות לבקשת סליחה, כל אחת מהן מגלה לנו רובד נוסף של המושג סליחה.
הפועל הראשון הוא סלח, אותיות המילה סלח הן אותן אותיות של המילה חָסַל – לסיים.
מה זה אומר לסלוח? הרי אי אפשר להעמיד פנים שכלום לא קרה. היא פגעה בי, הוא העליב אותי, אני נפגעתי. למה שאסלח?
אך אם נהיה כנים אני משלמת לא פחות… חוסר הסליחה אינו ניצחון שלי – להיפך הוא גרם לי לסבל לא מועט. כשאני במצב של חוסר סליחה אני נותנת לכאב העבר להכאיב לי גם בהווה.
לסלוח זה להחליט לשים סוף לכאב שמישהו אחר גרם לנו, לחָסֶל את הכאב, כמו שאומרים: ‘חלאס’.
אני מחליטה להתמקד בעתיד במקום להמשיך להתמרמר על העבר. יתכן שאצטרך לשקול את עתיד היחסים ביננו . אך בלי קשר לכך אני מחליטה שלא לתת יותר לפגיעה להכאיב לי יום אחרי יום ולנהל את חיי. אני מחליטה להמשיך הלאה.
השלב הבא זו מחילה. מחילה זו מנהרה חפורה – מעבר תת-קרקעי. למחול זה לחפור מנהרה ללב שלנו ולעקור את הכאב.
אבל איך עושים את זה? איך אפשר לעקור את הכאב שיושב לו שם, לעיתים שנים רבות? אם נוציא מהמילה מחילה את האות י’ נקבל מחלה. כאב הפגיעה שאנו סוחבים, עלול להביא לחולי הגוף והנפש. אך אם נוסיף את האות י’ – את שם השם – כלומר אבין שמה שקרה והיה, כל המילים, המעשים, הכאב הכול – היה ברצון השם, הייתי צריכה לעבור את זה, זה מבורא עולם ולטובתי. נכון, אולי אני לא מבינה איך זה לטובתי אבל אני מאמינה שמאת ה’ היא. יתכן שאם אפקח עיניים, אם אתן מקום לאות י’ הקטנה אך כל-כך עצומה, אולי אפילו אצליח לראות את הטוב שיצא לי מזה. הנה מערכת היחסים ההיא שהסתיימה בפגיעה וכאב, פתחה פתח לקשר חדש ומיטיב הרבה יותר, שלולא הניתוק לא היה קורה בכלל. דווקא הביקורת הכואבת מבן הזוג גרמה לי בסופו של דבר להשתנות, לתקן ולהתקדם. אצליח לראות ולהבין שהאדם שפגע בי היה רק שליח של השם להזיז אותי למקום טוב יותר.
ואם אני לא מוצאת שום טוב?
אז קודם כל, זה בהחלט יתכן שהשם צפן לי טוב שעדיין לא נגלה לי ועלי להסתפק באמונה התמימה שהייתי צריכה לעבור את זה. יתכן שחוסר היכולת למצוא את הטוב נעוץ בעובדה שבמקום למחול אני עסוקה בללחום… וכשאנו בלחימה, בהאשמות, במריבות ושימרה על הכאב – אז האנרגיות שלנו מושקעות במקום הלא נכון, לעולם לא נצליח ולא נסכים לראות את הטוב.
ע”י המחילה אנו יכולים להפוך את הלחימה למחול – ריקוד, דוד המלך אומר “הפכת מספדי למחול לי” כלומר הכאב נהפך לריקוד של שמחה. זו מחילה.
כפרה זה כבר משהו אחר.
הפועל כיפר מציין ביסודו מירוק, קינוח (ניגוב) והסרה. כשאנו אומרים ‘כפרת עוונות’ על כלי שנשבר, חפץ שאבד וכדומה, הכוונה היא שדבר זה מכפר כביכול על עוונות האדם, ולכן אין להצטער עליו. כמו כופר נפש כלומר דבר תמורת דבר. ייסוריי הצום הכיפור מכפרים על העוונות.
כאשר שני בני הזוג רבו, פגעו ונפגעו, מחלטים להתפייס ולסלוח אחד לשני, בלב שלם ונקי, בונים קומה חדשה בקשר שלהם. הפיוס מוליד אהבה חדשה ועמוקה מזו שהייתה קודם. בעצם המריבה הזו הצמיחה את קשר ואהבה למקום חדש טוב יותר. הכפרה היא האהבה שבאה במקום הפגיעה.
