הדסה כהן – מנחת הורים וצוותים חינוכיים
בשנים בהם גידלתי את ילדי, עבדתי כרכזת נוער יישובית. במסגרת העבודה הייתי אחראית על בני נוער שמנהלים את חייהם באופן נורמטיבי, לצד בני נוער שניהלו את חייהם באופן מעט שונה מהמקובל. למדתי להכיר בכל בני הנוער, תכונות המאפיינות אותם באופן מיוחד בגיל הזה. כנות, אכפתיות, נאמנות אחד לשני, הכלה ועוד. מתוך הבנה שבני הנוער, הנמצאים בגיל מיוחד כל כך, מסוגלים לתרום ולהוביל מהלכים רבים, אך לעיתים אנו, המבוגרים, בולמים, מעכבים ומפריעים להם, החלטתי ללמוד הנחיית הורים. למדתי על פי הגישה ההתפתחותית-היקשרותית המבוססת על הגותו של דר’ גורדון ניופלד, פסיכולוג קליני.
הנחת היסוד של הגישה היא, שכל ילד נולד עם הפוטנציאל להפוך ליצור אנושי שלם ומטרתנו כהורים וכמחנכים לאפשר לו להגיע למימוש הפוטנציאל שלו. התגלית החשובה בעיני היא, שהפוטנציאל הזה הוא תהליך ספונטני, שמתרחש באופן טבעי, אבל עשוי להיתקע. אותו פוטנציאל אנושי, שאת התפתחותו אנחנו רוצים לאפשר, מורכב משלושה תהליכים, שמובילים שלוש יכולות בסיסיות:
- התהוות – זו האינדיבידואליות. היכולת להפוך לאדם בעל ייחודיות משלו, שמסוגל להתקיים ולתפקד באופן עצמאי.
- אינטגרציה – היכולת להפוך לאדם חברתי, המסוגל להיות עם אחרים, בעל יכולת להכיל ולהתמודד עם מצבים חברתיים שונים, תוך הבנת הצדדים השונים שלו והבנת מצבים חברתיים מורכבים.
- הסתגלות – היכולת להסתגל למצבים חדשים ולמצבים שהם מעבר לשליטתו, להתגבר על טראומות ולהשלים עם דברים שאינם ניתנים לשינוי.
לשלושת תהליכי ההבשלה ישנן פירות, שכאשר בוחנים אותם, ניתן לומר שהם מטרתם הישירה של כל הורה ומחנך. מה שחשוב שנדע זה, שכולנו שווים בפוטנציאל וביכולת לפתח את כל התכונות האלה, אבל אף אחד לא נולד איתם, הם לא נמצאים בגנים שלנו ואין אפשרות ללמד אותם.
אז אם זה תהליך ספונטני, שאינו ניתן ללמידה, מה התפקיד שלנו, כהורים ואנשי החינוך?
התשובה פשוטה ממה שחשבנו – היקשרות.
ההיקשרות עם ילדנו נוצרת באופן טבעי, כשהם נולדים. התפקיד החשוב והמורכב שלנו, הוא לשמר את ההיקשרות לאורך שנים – לא לקלקל.
אז איך נשמר את ההיקשרות?
- נרכוש מיומנויות תקשורת, שמחזקות את היחסים ולא פוגעות בהם. שפה מכבדת ולא מזלזלת.
- ניצור עבורם כפר היקשרות, כלומר נכניס לעולמם מבוגרים נוספים שהם יכולים לסמוך עליהם.
- נכיר בצרכי הילד המשתנים, צרכים פיסיים לצד צרכים רגשיים
אתן דוגמא לדרך שבה נפעיל סמכות הורית מבלי לפגוע ביחסים:
כולנו, כהורים, זוכרים את הרגע בו נולד התינוק שלנו, הרגש העצום הזה שהולך וגדל בתוכנו, מתעצם וממלא. הקשיים בחינוך מתחילים, ברגע שלילד יש דעות ורצונות משלו וברגע שיש לו את האפשרות להביע אותם. כשהילד מתנגד לנו, זו ההתחלה של תהליך ההתהוות, שהוא תהליך חשוב ועוצמתי בבניית האישיות. כדי לשמר יחסים לצד שמירה על תפקידנו כהורים, נאפשר בחירה. במקום להתעקש ובכך ללמד את הילד את “שפת ההתעקשות”, נציב שתי אפשרויות, שאנחנו בחרנו ומקובלות עלינו. התוצאה היא, שאפשרנו בחירה לילד, ובכך אנו מעודדים את תהליך ההתהוות ומנגד מקבלים תוצאה רצויה מבחינתנו, שכן אנחנו הצענו את אפשרויות הבחירה.
במקום לשאול: “מה אתה רוצה לאכול?” נשאל: “האם אתה רוצה חביתה או ביצה קשה?”
במקום לשאול: “מה תרצה ללבוש היום?” נשאל: “איזו חולצה תרצה ללבוש, את האדומה או הכחולה?”
במקום לומר: “צריך לקום עכשיו” נשאל: “האם אתה רוצה לקום עכשיו או שאעיר אותך שוב בעוד חמש דקות?”
במקום לומר: “תסדרו את המשחקים” נשאל: “האם תרצו לסדר את המשחקים לפני ארוחת הערב או אחריה?”
וכן הלאה… כמובן שאלה דוגמאות בלבד וחשוב תמיד שמבחינתנו באמת לא יהיה משנה מה יבחרו. אם יש לנו התנגדות לאחת האפשרויות, אז לא נציע אותה. נחשוב על אפשרויות אחרות שמקובלות עלינו.
על ידי זה שאנחנו נותנים אפשרות בחירה לילד, אנחנו מכבדים את המקום בו הילד נמצא, המקום המתהווה והמתפתח, מבלי לפגוע בתפקיד הסמכותי שלנו כהורים ומחנכים.