הדסה כהן – מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“יום אחד כולם שיחקו עם כולם, רק עם מותק אף אחד לא שיחק”. כך מתחיל הספר “דמעות ורודות” שכתבה חנה גולדברג והוכתר כספר הילדים המצטיין על ידי “הורים וילדים”. בהמשך הספר מתוארים העצב והפגיעות של מותק, שמרגישה בדידות, אבל היא עוצרת את הדמעות ולא נותנת להם לטפס לעיניים. מותק לבד עם התחושות ולא מאפשרת לדמעות לצאת. ככל שהזמן עובר, מותק הורודה הופכת לשחורה. היא עוצרת את הדמעות וצוברת בפנים הרבה עצב. כאשר דמעה אחת מצליחה להתגלגל החוצה הסכר נפרץ. הדמעות משתחררות והצבע של מותק חוזר לצבע הורוד המקורי. “אחר כך היא שטפה פנים, והרגישה שטיפה קטנה של שמחה מתגנבת לה לתוך הלב”.
מה תפקיד הבכי והדמעות? כאשר אנחנו מתוסכלים, אנחנו מרגישים שהגענו למבוי סתום. דברים לא מסתדרים כפי שרצינו ואנחנו לא רואים מוצא. כדי שנהיה פנויים לחפש דרך אחרת, כדי שנהיה מסוגלים להשלים עם כך שהדרך בה חשבנו לפסוע חסומה ולא נוכל להתקדם בה, אנחנו צריכים בראש ובראשונה לפרק את התסכול. ברגע שנקבל את העובדה שהגענו למבוי סתום, נהיה מסוגלים להרגיש את האכזבה והעצב המתלווה להרגשה הזו. ההשלמה העמוקה עם המצב הנוכחי, תוביל אותנו לבכי שפורק תסכול. כאנשים מבוגרים, לרוב נרגיש את העצב וההרגשה שזה הסוף ואין מוצא, ללא הבכי. לפעמים יהיו דמעות בעיניים או הרגשה שבא לי לבכות. ילדים בוכים בקלות רבה יותר והדמעות פורקות את התסכול, דבר שמאפשר “לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת”, כלומר פריקת התסכול מאפשרת לילד לראות אפשרויות חדשות ודרכי פעולה אחרות.
לרבים מאתנו יש מערכת יחסים מורכבת עם בכי ודמעות. אצל רבים מאתנו הבכי לא מייצג פורקן ושחרור, אלא כאב, חולשה, חוסר בגרות ובאופן כללי דרך התמודדות שלילית. אם התגובה שלנו לבכי שנובע מתסכול היא: “אל תהיה תינוק”, “תתגבר” וכד’ התסכול רק מתגבר והאפשרות היחידה שעומדת בפני הילד לפירוק התסכול היא התוקפנות. אם נחשוב רגע על ילדים שונים שאנו מכירים, נגלה שילדים בעלי התקפי זעם, פעולות תוקפניות ומעשי אלימות פיסיים ומילוליים, הם לרוב ילדים אשר בוכים פחות. הכוונה לבכי של עצבות, לא בכי של זעם. ולהיפך, ילדים אשר נוטים לבכות בעצב, כאשר דברים אינם מסתדרים, או כאשר הם מקבלים תשובה שלילית לרצון שלהם, הם לרוב ילדים פחות אלימים ופחות תוקפניים. הבכי הוא אמצעי לפירוק תסכול, אשר מאפשר לילד לראות אופציות חדשות ודרכי פעולה חלופיות.
כיצד הבנת התסכול ופירוקו יעזור לנו בהצבת גבולות?
לעיתים קרובות הילד מבקש לחצות קו אדום, או להפר כלל ואנחנו אוסרים עליו את ההתנהגות. אם הילד שנתקל ב”לא”, מראה אכזבה ובוכה בעצב, אז מצבנו טוב. נוכל לחבק אותו ולהרגיע ולומר שאנחנו מבינים את התסכול שלו, אבל יש כללים שאי אפשר לעבור עליהם. כאשר הילד יירגע ניתן יהיה לדבר איתו על אופציות נוספות ועל דרכים חלופיות. אם הילד מתנגד, כועס והבכי לא מגיע בקלות, הנטייה שלנו היא לכעוס בחזרה, להתעקש ולהתעמת איתו ואז התסכול של הילד ושלנו מתגברים בהתאמה והתוקפנות תגיע במוקדם או במאוחר. האמפתיה שלנו, החיבוק, הבנת הקושי של הילד לקבל את האכזבה, קבלת הקושי של הילד לשמוע “לא”, הם יובילו בסופו של דבר ליכולת של הילד לבכות ולשחרר דמעות בעקבות דברים שלא מסתדרים. רק כך נעזור לו לראות אופציות נוספות ולקבל את זה, שכאשר דרך אחת נחסמת ישנה דרך נוספת, חדשה שנפתחת ושניתן לפסוע בה עם אהבה ותמיכה מהסביבה.