כולם ביחד וכל אחד לחוד

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

אחת, שתיים שלוש, ארבע…

כולם כאן. אפשר לנשום. אפשר להמשיך.

מי לא מכיר את הסיטואציה?

בכותל ביום עמוס, בטיול, באירוע רב משתתפים.

הספירה החוזרת של הילדים לבדוק שכולם כאן.

כך גם פותח ספר במדבר.

במפקד –

ה’ מונה את עמו.

מפקד מלשון למנות, מפקד משון תפקיד,

הקב”ה מונה את צבאו העומד להיכנס לארץ ישראל,

את בניו אהוביו.

 

רש”י מסביר שהקב”ה מרבה למנות את עם ישראל משום חיבתם.

כי הוא כל כך אוהב אותם,

אותנו. אבא.

 

אנחנו מקפידים כל כך שלא למנות את העם,

דוד המלך נענש על כך שמונה את העם,

וכאן הקב”ה מונה את העם.

הדבר לכאורה תמוה.

 

בעל השפת מסביר שהקב”ה מונה “כל איש ישראל”,

הוא רואה כל אחד ואחד,

רואה את האור המיוחד שכל איש ישראל מביא לעולם,

ומדגיש שכל אחד פה נצרך.

חיוני.

יחד עם זאת הוא מונה נושא את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם –

הוא מונה אותם בתוך הקשר.

מתייחס לשורשם האישי,

והמשפחתי.

 

הסכנה במניין של העם הוא להתבלבל, ולראות מספר.

לראות כלל בלבד.

לא לראות כל איש ישראל.

 

כי לבני אנוש כל כך קשה להכיל את השניים  –

כלל ופרט.

 

אבל הקב”ה במניינו רואה כל איש ישראל.

רואה כל אחד.

את מקומו וייחודו.

את תפקידו, ואת נשמתו הייחודית.

 

בעל השפת אמת מוסיף שכל אדם – יחד עם תפקידו האישי,

נושא אחריות ציבורית.

הוא נמנה “למשפחותם לבית אבותם”.

בעל השפת אמת מביא את דברי הרבי הקדוש מפשיסחה,

על מה שכתוב לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות קדושים?!

מי יעלה על דעתו שיגיע לדרגת האבות הקדושים?

אלא שיגיע  – מלשון לגעת, לדבוק.

אנו שואפים שמעשינו יהיו המשך דרכם של האבות,

שנדבק בדרכיהם.

 

כל אדם מישראל הוא חידוש,

והוא המשך.

וכך,

כאשר הקב”ה מונה את העם,

הוא רואה כל אחד ואחד מישראל.

 

רואה את תפקידו,

את מקומו.

אך יחד עם זאת –

הוא רואה כלל.

משפחה.

צבא.

עם.

 

גם אנחנו כהורים,

מונים את ילדינו.

בודקים שכולם איתנו –

בגוף ובנפש.

ילדינו מופקדים בידינו –

יש לנו תפקיד.

לראות אותם.

לראות כל אחד בפני עצמו, נשמה גדולה, ללא תחליף. שאין דומה לה.

עם עולם פנימי עשיר.

עם שמחה, כאב, חלום…

אך גם חלק ממשפחה,

משפחה מצומצמת,

ומשפחת עם ישראל.

עם תפקיד.

המפגש בין מפקד לתפקיד בולט מאד בפסוקים המתייחסים למפקד הלוויים:

אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל : וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ.

מפקד – הוא תפקיד. ה’ נושא את ראש בני ישראל, אך לא את שבט לוי – הם נושאים את המשכן.

התפקיד, המטלה, שלכאורה היא ההתכללות בכלל, השתתפות במשימה, לכאורה פחות ממוקדת ב”אני”, היא נושאת אותנו. מרוממת אותנו.

 

לפעמים האיזונים הללו מבלבלים.

קשה להכיל.

אלו תנועות כמעט הפוכות.

כאשר ילד כאוב, אך נדרש לתפקד.

להתפקד.

כאשר יש לילד צורך –

אישי,

שלא תמיד מתאים לצרכי הכלל.

המשפחה.

אבל אנו נקראים כהורים –

להכיל.

לדרבן.

לאהוב.

ולדרוש.

ובסופו של יום הדרישה הזו –

להתיישר,

להתפקד ולתפקד,

היא גם כן מצמיחה.

בתנאי שהיא באה יחד עם האהבה.

הראיה את הפרט,

את הנשמה הגדולה.