ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
בשעה טובה מתחילים לקרוא את ספר ויקרא. בכל הספר יש שני מאורעות עיקריים: שמונת ימי הקמת המשכן והמקלל. זמנו: שמונה ימים בלבד! אך למדים ממנו 247 מצוות. הפרשה עצמה מלמדת אותנו על דני קורבנות נדבה וחובה.
יבוא אדם וישאל, בשביל מה אנחנו צריכים ללמוד דבר כל כך לא רלוונטי כמו הקרבת קורבנות. הרי אין בית מקדש וממלא אין פלטפורמה שיכולה לבטא את הציווי האלוקי להקריב קורבן.
במדרש תנחומא פרשת צ”ו סימן י”ד כתוב: “אמר רבי שמואל בר אבא: אמר הקב”ה לישראל – אע”פ שבית המקדש עתיד ליחרב והקורבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות. אלא היזהרו לקרות בהן, לשנות בהן. ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאילו בקורבנות אתם עוסקים”.
יש לי בעיה עם המילה “כאילו” – אני פשוט לא מבין אותו! או שאני מקריב קורבן או שאני לא מקריב. מה המילה כאילו בא להורות? במילים אחרות איזה ערך יש לקריאה שכל עניינה היא בכאילו?
הרב חנניה מלכא מצטט את הרמב”ם: “אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך (הקצה אל הקצה) פתאום – ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהיה רגיל בו פתאום” (מו”נ ח”ג, פ”לב). אחת טעויות החשיבה שמדבר עליו הפסיכולוג היהודי, אהרון בק, זה הנטייה לחשוב ברמה של הכול או כלום.
אנשים שמאמצים חשיבה כזאת מאמינים שיש שני תרחישים אפשריים בחיים: הטוב ביותר והגרוע ביותר. אז, אי הצלחתו של התרחיש החיובי תחייב את הופעתו של התרחיש השלילי ביותר. צורת חשיבה כזו מצמצמת את מגוון התרחישים האפשריים, , ומותירה אותנו עם עולם “שחור ולבן”, דבר המגביל ופוגם ביכולת ההתמודדות שלנו בחיים.
לדוגמא: בחור אחרי שחזר מטיול במזרח מציב לעצמו מטרה: לחזור בתשובה, ולקיים קלה וחמורה בכל ענייני השבת, כשרות ובין אדם לחברו. כשהוא אינו עומד ביעדים שלו הוא מרגיש שכל המהלך שלו הוא חסר משמעות ושעדיף שלא ימשיך להתקרב ליהדות כלל. זו דוגמא לקיצוניות של חשיבת שחור לבן, כשברור שבפועל יש גווני ביניים, כלומר לא חסרים מהלכי קצב נכונים שיובילו אותו לתשובה הדרגתית אך מותאמת לפי מצבו הנפשי.
אז נחזור לשאלה ששאלנו על המילה “כאילו” – איזה ערך יש לקריאה לא ממשית שכל עניינה היא בכאילו? עצם ההזדהות שלנו עם השאלה, בהנחה שלא סגרתם את הספר או את תוכנת הקריאה עד עכשיו, מעידה שכל אחד מאיתנו סובל מעט מעיוות החשיבה הזה שנקרא “שחור ולבן”.
כל עניינה של קריאה ולימוד של דבר מסוים הוא להכין אותנו לקראת המעשה המבוסס על הלימוד. אם כך, מה יהיה ערכו של לימוד אם הוא לא יהיה מיושם?
המהר”ל עונה “בתפארת ישראל” בפרק ג’ חלק ג: “אָמְנָם אַל תִּטְעֶה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, לִשְׁלֹל הַשְּׁלֵמוּת מִמִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר (שלא יכול) לוֹ שֶׁיּוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל, אֲשֶׁר הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁהוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ (היעוד או השליחות שלו) אֶל הַפֹּעַל.
(למרות שלא השלים את ייעודו) אֵין אָנוּ שׁוֹלְלִים הָעוֹלָם הַבָּא מִמֶּנּוּ כְּלָל, אִם יֵשׁ בּוֹ הֲכָנָה (הוא עבד בחיים האלה – הוא הכין את עצמו אבל לא הצליח להביא את עצמו אל..) אֶל הַשְּׁלֵמוּת וָמֵת, שֶׁאָנוּס הָיָה שֶׁלֹּא הוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ לַפֹּעַל. כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו’, א’): חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס.
וְזֶה מִצַּד (בגלל) כִּי הַשָּׂכָר לֶעָתִיד הוּא לַנְּשָׁמָה. וְכַאֲשֶׁר הוּא אָנוּס לֹא הָיָה עִכּוּב זֶה מִצַּד הַנְּשָׁמָה (אלא) רַק לַגּוּף. וּלְכָךְ נוֹתְנִין לַנְּשָׁמָה שָׂכָר כְּאִלּוּ עָשָׂה הַמִּצְוָה. רַק אִם לֹא עָשָׂה בְּמֵזִיד, בְּדַעֲתוֹ וּבְשִׂכְלוֹ, וְזֶה הָיָה מִצַּד הַנְּשָׁמָה, הַכַּוָּנָה בְּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא שְׁלֵמוּתוֹ אֶל הַפֹּעַל וְלֹא הוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ אֶל הַפֹּעַל…”.
אומר המהר”ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, תבין דבר חשוב! אדם מורכב מגוף ונשמה. כל מה שביכולת הגוף לעשות על מנת להתקרב אל ה’ – עשה. הא! לא הצלחת? כי התנאים הסביבתיים מכל מני סיבות לא אפשרו לך? אל תחשוב שהמצווה שלך התבטלה. הדוגמא של המהר”ל היא נפלאה כי היא מדברת על אדם מת! כן מת! מישהו שלא הצליח לקיים מצוה בגלל שנפטר, איך יוכל לתקן או במילים שלו, איך יוכל להוציא שלמותו או שליחותו מהכוח אל הפועל?
התשובה היא נכון שמצד גופו! הצד המתכלה שלו, לא יוכל להשלים את משימתו. אבל מצד נשמתו הנצחית יכול ועוד איך יוכל! ע”י קיום מצווה בפועל וגם, וכאן החידוש, מהעשייה הפוטנציאלית שלא יצאה אל הפועל מחמת האונס!!
עם ההבנה הזאת, המילה “כאילו” תופסת כיוון חדש לגמרי! כאשר חכמים אומרים “כאילו אעשה” או “כאילו בקורבנות אתם עוסקים”, אני מבין שכל עוד אין לי שליטה ישירה על דבר מסוים – הרצונות שלי פועלים במציאות
לא פחות מהמעשים שאמורים היו לקרב אותי אל הדבר המבוקש.
למה? כי יש לי נשמה – ונשמתי משיגה גם את הבלתי מושג!
עם תלות במידת הרצון והתשוקה שלי לדבר!
עבודת ה’ מתחילה קודם כל באמונה בריאה, בשילוב של עשיה מתמדת כמו שאמר רבי נחמן “אל תהיו שליימזל –חסרי מזל”, תעבדו! תחיו טוב! אבל עם אמונה העומדת בבסיס כל מחשבה, דיבור ומעשה.
בעזרת ה’ שנזכה לאמונה תמימה!
ניסים אשכנזי, בית מדרש “באור פניך”
נהדר, זה בדיוק מסביר מדוע הרמב”ם במו”נ לגבי הקרבנות, לוקח את הקרבנות לרובד ה”כאילו” נמוך של סובלימציה כתחליף לע”ז (“ולא יזבחו את זבחיהם לשעירים”), ולאו דווקא לרובד הגבוה של “ריח ניחוח “(כפי שמשיג עליו הרמב”ן).
גם הרמב”ם מכיר את מה שכתוב בתורה על הקרבנות: לריח ניחוח ל-ה’ , אבל ל”נבוכים” שמגיעים מהמזרח אומר הרמב”ם קודם כל יש לכם תחליף לעבודות הזרות – תתחילו מזה. בסוף תגיעו גם לריח ניחוח…
יישר כח גדול!