הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
“וקבעו שמנת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה”. על המושגים ‘הלל והודאה’ פירש הרב קוק בעין אי”ה כי ה’הודאה’ היא השמחה על הנס של ההצלה שנעשה באותו דור. לעומתה ה’הלל’ פירושו הודאה על הקומה החדשה של עוצמות הרוח והטהרה שנבנתה בעם ישראל לדורות עולם דווקא מתוך ועל ידי המאבק עם יוון. נמצא שהקושי שאליו נקלעה כנסת ישראל, וההחלטה שלא להתייאש ולהרים ידיים אלא להאמין בטוב שטמון ועוד יגיע, וההשקעה העצומה עד למסירות נפש, הם שביררו וגילו שהקשיים הם מקפצה לצמיחה וגדילה עתידיים.
בחיים בכלל ובזוגיות בפרט אנו פוגשים בקונפליקט וקושי. ההבנה שהתייחסות נכונה אליהם טומנת בחובה ברכה גדולה, ועתידה להצמיח אותנו כאנשים טובים יותר, כבני זוג ראויים יותר וכהורים משמעותיים יותר, מעניקה יכולת להתמודד ולהתקדם.
אולם היחס לזוגיות רק כשדה מאבק, טומן בחובו חולשה וייאוש. ההתבוננות במושג ‘הודאה’ מעלה כיוון אחר. בהלכות פורים נקבע כי הנותן מעות לאביונים בעילום שם, לא רק שקיים את המצווה אלא עשה אותה בהידור, כמבואר במדרגות הצדקה שבשו”ע יו”ד. לעומת זאת השולח מנות לחברו בעילום שם, לא יוצא ידי חובת המשלוח! מה ההבדל ביניהם? המפרשים מבארים כי מטרת המתנות לאביונים היא לסייע כלכלית לעני, ואם ניתן לעשות זאת בסתר ולא להכלימו, הדבר משובח. לעומת זאת מטרת משלוח המנות היא להרבות אהבה ואחוה בין השולח למקבל, ולכן נתינה בעילום שם לא מאפשרת את תוספת וחיזוק הקשר ביניהם. כאשר עשיר מסייע לעני, האיזכור של הנתינה ע”י העשיר מותירה טעם רע. אולם כאשר חבר מזכיר לחברו את נתינתו, הרי שיש כאן גילוי של אהבה ורצון לחיזוק הקשר. כאשר ימי חנוכה נקראים ימי הודאה, כלומר שיש בהם דרישה להודאה, משמע מכך שהקשר ביננו לבין הקב”ה איננו רק בגדר של נותן ומקבל אלא גם כ’רעים אהובים’ שמודים זה לזה ומזכירים זה לזה את הטובות שביניהם!
בית שבו כל אחד מבני הזוג מתנדב [או ממלא חובה] לסייע לבין\בת זוגו, הוא בית של נתינה אבל לא של הודאה. בית של רעות הוא בית בו יש יחד, לא יחס של מעל ומתחת, מעניק ומקבל, אלא שותפות, הדדיות, אהבה ורעות. בתים של הודאה מתמודדים עם קושי אחרת – לא כשני צידי המתרס אלא כרצון של אוהבים להתגבר יחד. ואין זמן מתאים יותר לבניין שכזה מימי ההודאה של חנוכה. בהצלחה בבניין האור!