עם ישראל שקוע בעבודה קשה.
בקושי מצליח להיאנח.
אבל רגע אחד של אנחה וזעקה מתחילים את תהליך הגאולה שהקב”ה מתגלה למשה בסנה.
שולח אותו לדבר עם העם.
ועם פרעה.
משה חושש.
חושש שפרעה לא ישמע אליו,
חושש שהעם לא ישמע אליו.
הו,
כמה שזה מוכר.
לי לפחות…
השפת אמת מסביר שכאשר משה אומר שהוא ערל שפתיים,
הוא לא מתאר מצב אישי שלו.
הרי משה הופך להיות הנואם הגדול בהיסטוריה.
משה הואיל באר היטב את כל התורה,
ומדבר דברים רבים בפני עם ישראל.
אז מה העניין?
מדוע משה אינו מסוגל לדבר לפני עם ישראל,
מדוע הוא אומר שהוא ערל שפתיים?
בעל השפת אמת מסביר,
על פי הזוהר,
שבתקופה זו של גלות מצרים,
הדיבור בגלות.
גלות הדיבור.
עם ישראל לא מסוגל לשמוע,
לא כי משה מגמגם.
זה לא מה שכתוב.
יש ערלה.
ערלת הלב,
ערלת השפתיים.
ועל מנת להשמיע,
באופן טוב,
ויעיל,
צריך קהל שיכול לשמוע.
ועם ישראל כל כך לא יכול היה לשמוע.
אני חושבת הרבה על מה בדיוק אנו צריכים להשמיע.
כהורים.
ומה הם,
הילדים,
יכולים לשמוע.
זה לא תמיד ברור.
זו אמנות.
שמעתי עצה בעניין.
לראות את מטרת השיחה –
השיחה הבאה.
שיטת הטפטפת,
כך הגדיר.
לאט לאט.
לראות תמיד מה השומע יכול לשמוע,
ומה לא יכול לשמוע.
ובעזרת ה’ נזכה שהדיבור יגאל.
בכל המובנים.