וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. (בראשית מט א)
באחרית ימיו, יעקב שוכב על מיטתו מוקף בילדיו ונכדיו. מה חש יעקב באותם רגעים? הכתוב לא חושף את רגשותיו, אך אנו יכולים לשער את תחושת הסיפוק שהרגיש לראותם כך סביבו.
מה בדיוק חש? האם חש הנאה או אושר? ומה בכלל ההבדל ביניהם?
מקובל להסביר שאושר היא תחושת התעלות כתוצאה מעשייה חיובית ממני והחוצה, ואילו ההנאה היא קבלה של דבר מוחשי או רוחני מבחוץ פנימה. לכן כאשר אני אוכל או שותה מזון טעים לחך, אני נהנה. לעומת זאת כאשר אני עוזר למישהו, נותן ערך וזמן למציאות או לעולם אני מרגיש מאושר.
אז כאשר יעקב אבינו מוקף בצאצאיו הוא נהנה או מאושר?
כמדומני שכאן העניין קצת מורכב מגם וגם. יש בקשר עם הנכדים, אלמנט של הנאה שאני מקבל יחס כסבא מהם אליי, אך יחד עם זאת גם מרגיש מאושר לתת להם יחס וההנאה כלפיהם כסבא.
אך יש לדעתי עניין נוסף בילדינו ונכדינו, והוא הנגיעה התת מודעת בנצח. משמעות האדם בעולמו נוגעת בנקודה פנימית חזקה של “נצח.” הצאצאים שלנו מחברים אותנו להמשכיות שמעבר לפינה. מה אנו משאירים כאן בעולם אחרינו.
שאלה זו מניעה את האנושות באופן לא מודע לפעול וליצור בעולם. יוצא מכך, שככל שנשאיר אחרינו תוכן ורושם גדול יותר בעולם כך נרגיש משמעות ואושר גדולים יותר. אך אם נתבלבל לרגע עם התחושה הדומה של הנאה אזי נחפש מה אנו לוקחים מן העולם ולא מה נותנים לעולם.
שנזכה להיות מהנותנים לעולם ולא מהמקבלים, וקל וחומר שלא מהלוקחים.
הרב שלומי פולמן
מאמן אישי ויועץ זוגי