נח בניו וכלותיו, יוצאים סוף סוף מן התיבה, אחרי שנה שלימה,שבה היו נעולים בצפיפות בתיבה, עסוקים בטיפול בכל חיות התבל, הם פוגשים שוב את העולם שבחוץ.
אבל איזה הבדל!
כל מי שהיה מוכר או יקר בשנה הקודמת, איננו.
הם לבדם בעולם שומם, חרב והרוס.
יתר על כן, האפשרות שאין להעלות על הדעת, האסון הבלתי יאמן, הלא נתפס, התרחשה.
ומי יבטיח שלא יתרחש אסון כזה בשנית בעתיד?
נח מתערער.
איש האדמה שבתוכו מתעורר.הוא מנסה לשוב אל מקצועו החקלאי, ולנטוע.
אבל קולו של היאוש דוחף אותו לנטוע דווקא גפן….
וכשהיא נותנת פרי, נח הצדיק נופל: הוא נותן ביטוי לכאב, לעייפות, ליאוש, לאבל. הוא מכין יין ושותה לשכרה.
התגובה למעשה, שונה בין בניו הגדולים לבין בנו הקטן.
שם ויפת, הגדולים בגיל ובתכונות הנפש, הבשלים, בעלי המידות, רואים את אבא בחרפתו ומנסים לתקן.
הם ממשיכים לכבד אותו גם בקטנות הרוח הרגעית, הוא בעיניהם עדיין נח הצדיק ועדיין אבא.
לעומתם, חם הבן הקטן, נוהג כקטן:
הוא מגיב לסיטואציה החד פעמית כאילו היא כל מה שיש בינו לבין אביו.
בחוסר כבוד, בניצול ציני, ברשעות.
ילדים עד שלב התפתחותי מסויים, לא מצליחים להבחין שההורה הינו אדם בפני עצמו.
מבחינתם, הוא אמור לעמוד לצרכיהם. ואם הוא נכשל, כשלון מר זה מאיים על הילד.
ילד מאויים נוהג בנמיכות רוח, ועלול אפילו להסחף לעבריינות.
כשאנו עוברים משברים, במידת האפשר, כדאי לדאוג דווקא לילד שטרם הבשיל, ולמצוא לו מקור חיזוק.
שאם לא כן, אפילו מי שגדל בחינוך הטוב ביותר, בביתו של נח, עלול להידרדר חלילה.