הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
“ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור” (ויקרא, ו’, ד’)
יש סרטון נהדר ביוטיוב שמסביר מהי אמפתיה ובאיזה אופן זה שונה מסימפטיה. אני אוהבת את הדימוי בסרטון, של בור, בו האדם נמצא, וכדי להרגיש אמפתיה יש צורך לרדת אתו אל הבור ולשהות אתו שם, בסיטואציה. לפני הרבה שנים השתתפתי בשיעורי משחק. המורה לימד אותנו איך נכנסים לתוך דמות בצורה משכנעת ואיך שחקנים מנוסים ומקצועיים בוכים באמת על הבמה. הוא הסביר, שכדי להרגיש את הרגש האמיתי ולבכות בצורה משכנעת, יש צורך לגעת באמת. לא לזייף, לא כאילו, אלא להרגיש באמת. בתרגול, דיברנו על המצב הרגשי בו הדמות נמצאת וניסינו לברר מתי היינו בסיטואציה רגשית דומה, רק מבחינת ההרגשה. כך הצלחנו להתחבר למצב הרגשי בו הדמות נמצאת וכך הבכי, הצחוק והרגשות בכלל, אותנטיים.
הכהן מחליף את בגדיו פעמים רבות במהלך עבודתו במשכן ובבית המקדש. לכל תפקיד ולכל פעולה יש את הבגד הנכון והמתאים. היכולת לפשוט בגד וללבוש אחר ואז שוב לפשוט ושוב ללבוש את הקודם, היא יכולת שמאפשרת לנו להיות באופן מלא בתפקיד או בפעולה הנוכחית. לדייק את הנוכחות שלנו לסיטואציה.
הילדים הצעירים שלנו, משתפים אותנו בחוויות ובסיפורים רבים מהחיים שלהם. איך אנחנו מגיבים? הילד בוכה כי קיבל מכה והתגובה שלנו היא: “נו באמת, לא הגזמת קצת? בגלל מכה כזו אתה בוכה? תתגבר, זו רק שריטה..” (שלילת רגשות). הילד חוזר מבית הספר ומספר שנענש כי חזר באיחור מההפסקה והתגובה שלנו היא: “תתנצל בפני המורה ובפעם הבאה אל תאחר. תשים לב לשעון ותגיע בזמן לשיעור” (מתן ייעוץ). הילד מספר שנכשל במבחן והתגובה שלנו: “כנראה שלא למדת מספיק. בפעם הבאת תתכונן טוב יותר במקום לצפות בטלוויזיה..” (האשמה). כמה פעמים אנחנו שוללים רגשות, נותנים עצות, מאשימים ומגנים על הצד השני, במקום להיות שם בשביל הילד, בהקשבה מלאה ובאמפתיה? ככל שהילדים גדלים, השיתוף מצטמצם והולך ואנחנו מנסים לחלוב מעט מידע מהם. מדוע זה קורה? כאשר התגובה הראשונית שלנו לחוויה שלהם, לא נותנת להם את המענה הרגשי שלו הם זקוקים, בפעם הבאה הם בוחרים לא לשתף. אחרי ניסיון ראשון, שני, שלישי ויותר, הם יבחרו שלא לספר וככה נוצר המצב שבו אנחנו כבר לא מהווים כתובת עבור הילדים שלנו.
אז מה כן? הקשבה ואמפתיה. נקשיב באמת למה שהילד מספר וננסה להתחבר לסיטואציה ברמה הרגשית, בשאיפה להרגיש את מה שהוא מרגיש באותו הרגע. זוהי אמפתיה. נניח רגע לעיסוקים אחרים, נרד לגובה של הילד, נסתכל לו בעיניים וננסה להיכנס לרגע לנעליו ונלבש את בגדיו, בניסיון להבין איך הוא מרגיש.
וכשלא יודעים מה לומר או איך להגיב, פשוט נותנים חיבוק… ארוך, מכיל ואוהב…