הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
היום,
התפללתי מנחה.
כלומר –
ניסיתי להתפלל מנחה.
ומסביבי –
צרחות.
לא סתם צרחות.
צרחות.
משהו משהו.
וכמובן שככל שניסיתי להתרכז בתפילה,
כך חשתי כיצד אני בכעס,
ופתאום מתפקעת מצחוק.
במיוחד כשהבנתי שהצרחות הן צרחות של שמחה.
של משחק.
שיהיו בריאים.
אבל התפילה…
וואי וואי,
הלך עליה.
המשכתי למלמל.
לנסות גם לומר משהו לקב”ה.
בסוף הצלחתי קצת להתפלל על הילדים המתוקים.
הרועשים.
בזמן האחרון אני חושבת הרבה על היסח הדעת.
על התקשורת,
המדיה,
כל העיסוקים הרבים.
על הילדים –
המוסחים.
היום,
בנוסף על הצרחות,
ניסינו גם להכין אזני המן.
התנאי היה שלפני האפייה הם צריכים לסדר.
עליתי להתפלל –
ואמרתי שהם צריכים לסדר עד שאחזור.
את המשך הסיפור הזה כבר סיפרתי לכם…
אבל כל דבר שהם התחילו –
הם שכחו בדרך לאן הם הולכים.
לסדר.
את מה?
קטשופ ביד.
אבל מה רציתי לעשות איתו?
אזני המן?
אה נכון.
בינתיים נצרח קצת.
היסח הדעת.
חז”ל אומרים לנו שהמשיח יבוא בהיסח הדעת (סנהדרין צ”ז, ע”א).
אני מרגישה שהדור שלנו מצטיין בהיסח הדעת.
גם אנחנו,
גם הדור הצעיר.
כן,
הדור הצעיר זה כבר לא אנחנו…
היסח הדעת –
מסתיר מאיתנו את העיקר.
ההתרחשות הגדולה שהיא ממש מתחת לאף.
אבל יש היסח הדעת.
אז אולי,
אכן זה הזמן.
אבל מה עושים?
קודם כל –
מאמינים.
מבינים שכל היסח הדעת הזה –
זה ערפל.
מסך.
מסתיר.
ואחר כך –
מביטים.
מבעד למסך.
ורואים כמה טוב יש בעולם.
כמה גאולה.
כמה ישועות.
ולבסוף מתפללים.
ושוב מאמינים.
ולוואי שהמסך יעלה כבר ונראה ישועות.
ויתהפך הכל לטובה.
פורים שמח!
שנזכה לגאולה שלימה ממש במהרה!