אמונה

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

אתמול תלמידה שאלה אותי אם יש דבר כזה יותר מידי אמונה.
קודם כל ניסיתי לברר למה בדיוק היא התכוונה.
היא שאלה אם יש מצב שההבנה שהכל לטובה, הכל מכוון,
יכולה להיות נוכחת מידי.
חזקה מידי.

זה הזכיר לי סיפור ששמעתי על הרבי מאלכסנדר.
הוא טען שלכל דבר יש מקום בעולמו של הקב”ה.
שאלו אותו –
מה עם אתאיזם?
ההממ.
באמת צריך לחשוב על זה,
הוא ענה.
והלך לחשוב.
חזר הרבי ואמר –
יש מקום לאתאיזם.
כשעומד מולך עני,
או אדם במצוקה,
צריך להיות אתאיסט.
לא לומר –
יהיה בסדר,
ה’ יטפל במצב.
אלא להרים רגליים,
להושיט יד,
לעזור.
לפעול.

כמובן שאין סתירה בין אמונה,
לעשיה.
אך יש מתח.
המתח הזה מאד בולט בפרשה שלנו.
המתח בין האמונה.
לתלונות.
ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.
וילונו,
וילונו,
וליונו.
ובמלחמת עמלק,
המלחמה שהיא היא המלחמה במלכות ה’,
הדרך לנצח –
היא האמונה.
ויהי ידיו אמונה.
אמונה ועשיה.

המתח הזה בולט מאד כאשר לפני קריעת ים סוף –
משה אומר לעם:
ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון.
ומיד –
בפסוק הבא,
הקב”ה אומר:
מה תצעק אלי?
דבר אל בני ישראל ויסעו!

אני מרגישה שהמתח הזה נוכח בכל תחומי החיים,
וביניהם –
בחינוך.
כמה להתערב?
כמה לסמוך?
כמה להאמין?
וכמה לפעול?

אין מתכון.
אבל יש דרך.
לפעול באמונה.
לפעול,
ולהאמין.
ולהאמין ולפעול.
ולהתפלל…
ולהתפלל…
להאמין בעצמנו,
כהורים.
להאמין בילדים –
ובכוחותיהם.
להאמין בה’ –
שהכל אפשרי,
והכל לטובה.
אבל זה בתנאי שנעשה את ההשתדלות.
לא רק לצעוק,
לנסוע.

שנראה ישועות בכל התחומים.
שבת שלום,
ובשורות טובות.