מה משותף לחייל בקרב ולזוג צעיר?

הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”

בפסוק הראשון בפרשת ויחי נאמר: “וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה” (בראשית מ”ז, כ”ח). שני דברים מספר לנו הפסוק: את משך שנות שהותו של יעקב אבינו במצריים עד לפטירתו, ואת סך חייו הכללי. אולם כבר בפרשה הקודמת נודע לנו שיעקב ירד למצרים בגיל מאה ושלושים (בראשית מ”ז, ט’). א”כ די בכך שהתורה תציין את משך שנות שהותו במצריים, או לחילופין את גיל פטירתו, ואנו נסיק כבר את הנתון השני. מה צורך ראתה התורה שבד”כ מצמצמת במילים, לציין אצלנו גם את גיל ההגעה, גם את משך השהייה וגם את גיל הפטירה?

בתלמוד ירושלמי (מסכת כלאים פרק ט’ הלכה ג’) מובא: “רבי הוה יתיב ליה בציפורין שבע עשרה שנין, וקרא על גרמיה ‘ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה’ – ויחי יהודה בציפורין שבע עשרה שנה”. [תרגום: רבי יהודה הנשיא ישב בעיר ציפורי שבע עשרה שנה וקרא על עצמו את הפסוק: ‘ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה’ – ויחי יהודה בציפורי שבע עשרה שנה]. ברור שרבי, גדול התנאים, לא ישתמש בפסוק רק כמשחק מילים המציין את משך שהותו המקרית בציפורי, וודאי שהתלמוד לא ינציח זאת לדורות אם לא הייתה לכך משמעות פנימית. מהי משמעות הדברים אם כן?

גיל הנישואין המצוין במשנה באבות הוא שמונה עשרה, ונחלקו המפרשים האם כוונת המשנה לסיום השנה השמונה עשרה וכניסת הנער לשנתו התשע עשרה, או שמא מדובר בסיומם של שבע עשרה שנים ותחילת השנה השמונה עשרה. על פי הפירוש האחרון יש לציין גם שיוסף הינו נער בן שבע עשרה שנה כאשר הוא נלקח מבית אביו ומורד מצרימה. נמצא שהמספר שבע עשרה מציין תקופת זמן ראויה בה ניתן לעצב ולגבש אישיות שלמה, בעלת סולם ערכים ברורים ויכולת עמידה. לכן בגיל זה ניתן כבר להינשא ולהגיע לקשר עם מקום לצמיחה והתפתחות מחד אך עם אישיות מלאה ומשמעותית. כך גם יכול יוסף להתמודד עם כל המציאות החדשה שנכפתה עליו במצרים, כיוון שכבר קיבל הכנה מתאימה בבית יעקב.

יעקב אבינו מבין שעם ירידתו מצריימה מתחילה תקופה חדשה בבית יעקב. הוא וצאצאיו עומדים על סיפה של תקופת הגלות עליה נתנבא אברהם אבינו בברית בין הבתרים, והם יאלצו להתנהל מול מציאות שונה, גלות ואף עבדות ועינויים. על מנת להצליח להתמודד עם מציאות שכזאת יש צורך בבניית כוחות מתאימים בעם ישראל. לכן במשך שבע עשרה שנה יוצק יעקב אבינו את הכוחות המיוחדים שיעניקו לעם ישראל את היכולת להתמודד ולהצליח.

ממש כיעקב אבינו, גם רבי יהודה הנשיא יודע שהוא עומד על פיתחה של תקופה חדשה. עם ישראל עומד לצאת לגלות – לבבל, כבר כעת התפורר המרכז הרוחני המרכזי ותלמידי החכמים נפוצו למקומות שונים. על מנת להתמודד עם כל המציאות החדשה שנכפתה עליו יזדקק עם ישראל לכוחות חדשים, שעל הכנתם מפקח רבי. הוא כותב לראשונה את התורה שבעל פה בנוסח המשנה, גוזר גזרות וקובע גדרים שיסייעו לשמור על התורה והייחודיות של עם ישראל אף בגלות. זוהי פשר קריאת הפסוק של חיי יעקב במצריים על חיי רבי בציפורי. שני ענקים אלו, כל אחד בדורו ותקופתו הכינו את עם ישראל במשך שבע עשרה שנה למציאות חדשה. לכן התורה מדגישה שמשך חיי יעקב במצריים אינם רק תוצאה של תרגיל חיסור, הפער בין שנות הירידה לשנות הפטירה, אלא מציינת בפירוש את משך הזמן – שבע עשרה שנה – המורה על תקופת הכנה.

אלו כלים עומדים לרשותו של חייל צעיר שמנותק תקופה ארוכה מביתו, מרבניו וישיבתו, מחבריו וסביבתו המוכרת ונתקל לפתע בדילמות, רגעי חשש וחרדה ומקרי קיצון? מהו הזמן הראוי לנישואין? מתי ניתן לברך זוג צעיר בשמחה ומתי צריכים לחשוש מנישואי בוסר? התשובה לשאלות אלו ולעוד רבות זהה – הכל תלוי במידת ההכנה והבניה המוקדמת. אם השכלנו לבנות סולם ערכים ולהפנימם, אם אנו רואים זהות מגובשת ויציבה, אנו יודעים שההכנה נעשתה וניתן לצאת לדרך עם ליווי של תפילה וברכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה