הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
בפרשה זו אנו קוראים על אפרים ומנשה,
שאנו מברכים את ילדינו שיהיו כמותם.
האחים.
שסוף סוף לא נלחמים,
לא מוכרים זה את זה לעבדים,
מכבדים.
אולי אפילו אוהבים.
אמן!
אז ברוך ה’ הילדים שלי עוד לא מכרו אף אחד לעבדות.
עוד לא הייתה הזדמנות כזו…
אבל את ה “זה לא פייר” אני שומעת מידי פעם.
ולמרות שאני מודעת לכך שזה לא צריך להיות פייר,
אני מוצאת את עצמי לפעמים מרחמת על המתלונן,
המקופח.
מרגישה כיווץ.
מתבאסת.
הילדים שלי כבר יודעים שכשמישהו אומר “זה לא פייר”,
שיש סיפור קבוע.
הפרטים כמובן משתנים.
אבל מהלך הסיפור הוא בערך כך:
פעם היה זוג מקסים.
נקרא להם __.
(הילדים בוחרים שמות)
בני הזוג המתוקים הבטיחו לעצמם שבביתם יהיה שוויון זכויות,
הוגנות.
פייר.
יום אחד, הם גילו ש__ בהריון.
שמחה וששון.
וכו’ וכו’.
היא ילדה ילד שקראו לו __.
הילד המתוק גדל…
(אני מקצרת לכם תהליכים)
כשנולד ילד שני – הם קראו לו כמובן באותו שם. כדי שיהיה הוגן.
והילד הגדול חזר לינוק,
לעריסה…
נראה לי שהבנתם את הקטע.
העניינים מתחממים כשנולדת להם בת וגם לה קוראים באותו שם…
אני מרגישה שהסיפור הזה מזכיר לילדים,
וכמובן גם לי –
שכל העניין הזה של “פייר” ו”לא פייר”,
זה פשוט עיוות.
כי כל אחד אחר.
לא אמור להיות אותו הדבר.
וכמובן שבפועל זאת המציאות.
שכל ילד שונה.
ובעל צרכים שונים.
אבל אם אנחנו שואפים לתת להם מענה זהה –
לעד נרגיש שמשהו לא כשורה.
היה צריך להיות אחרת.
אך אם נפנים את העניין –
שזו בכלל לא השאיפה.
ניגש לזה אחרת.
והם ייגשו לזה אחרת.
ובעזרת ה’ –
שיהיו מבורכים בברכת ישימך אלוקים כאפרים ומנשה.