חיבוקו של הקב”ה

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

סבתא שלי,
גרנדמה אניטה,
נפטרה בסוכות.
הזיכרון הכי חזק שלי מגרנדמה אניטה הוא החיבוק.
כל כך מתאים,
שהיא עלתה במרומים,
בימים שבהם אנו יושבים בסוכה.
מחובקים בזרועותיו כביכול של הקב”ה.
יושבים בצילא דמהימהותא.
שמאלו תחת ראשי,
וימינו תחבקני.

חינוך –
יש בו שמאל וימין.
חיבוק,
של אהבה.
וגבולות,
יראה.
והאיזון הדק,
העדין,
כל כך מורכב.
אבל סוכות –
זה הסמן לחיבוקים.
לאהבה.
יש משהו בסוכה –
לפעמים קצת צפוף…
אבל מחובק.

אני חושבת המון בזמן האחרון על האתגר של לשדר בחינוך את החשיבות בקבלת האחר, יחד עם השדר הברור של מה נכון ומה לא נכון.
זה כל כך מורכב.

אבל לקראת סוכות אני חושבת שהמורכבות –
היא בעולם של המילים.
ברובד המעשי,
זה יותר פשוט.
פשוט לחבק.
לאהוב.
ויחד עם זאת לשמור ולעשות.

שנדע לחבק.
ולהיחבק.
לאהוב ולכבד,
ויחד עם זאת לשמור ולעשות.

חג שמח!
שבת שלום!